ביקורת אלבום: הלו קייטי פרי

האלבום החדדש של קייטי פרי צילום: יח"צ

ההתחלה דווקא היתה מבטיחה. "Chained to the Rhythm", הסינגל הראשון, הפציץ מכל בחינה. שומעים מיד שסיה כתבה את השיר (יחד עם מבצעיו, פרי וסקיפ מארלי, נכדו של בוב מארלי, ועם מפיקיו השוודים, מקס מרטין הוותיק ואלי פאיאמי הצעיר). זה סינגל דאנס רקיד, מדבק וכיפי, שמשלב את הדרמה של שירי סיה עם מקצב דיסקו פלוס סוג של מסרונצ'יק פוליטי — לצאת מהבועה האסקפיסטית ולשים לב למה שקורה בעולם. תוסיפו לזה קליפ מהמם בלונה־פארק עתידני, שבו פרי נראית מיליון דולר (זה היה עוד לפני התספורת), ובאמת שאי אפשר לבקש יותר, במגבלות הז'אנר.

סכסוך משעמם

למרות שורת האלמנטים המבטיחים, "Chained to the Rhythm" הגיע רק למקום הרביעי במצעד האמריקאי, והסינגלים שיצאו אחריו התברגו נמוך עוד יותר. ולא בכדי. הסינגל השני, "בון אפטיט", שבו מארחת פרי את שלישיית ההיפ הופ מיגוס, היה אכזבה קשה. טקסט המשווה בין מין אוראלי לבופה וקליפ ביזארי שבו הסלבריטי־שף רוי צ'וי מבשל את הזמרת, אמורים היו לשלב סקס עם הומור, אך במקום זה שילבו רק איכס עם פיכס. אחר כך הגיע סינגל ההאוס "סוויש סוויש", שמארח את ניקי מינאז', אך מעבר לפוטנציאל שלו כלהיט מועדונים, אין לו ערך פופי ממשי.

קייטי פרי צילום: איי פי

"סוויש סוויש" הוא התגובה של פרי לשירה של טיילור סוויפט "Bad Blood", שסומן בתור יריית הפתיחה של הסכסוך המתמשך בין השתיים. אבל אין לנו מושג על מה הסכסוך, לא ממש אכפת לנו ואנחנו גם לא מאמינים שהוא אמיתי.

האלבום מתאפיין בסאונד דאנסי עם קריצות להאוס ניינטיזי, לאלקטרו ול־EDM. מה שאין בו זה שירים, ושיתופי הפעולה עם אמנים כביכול איכותיים, כמו הוט צ'יפ או Purity Ring, הם הגרועים ביותר.

ד"ש לסי היימן

קייטי פרי הבטיחה להמציא את עצמה מחדש, להוריד מסכות, לקחת אחריות ולהיות פוליטית. בפועל הדבר הרדיקלי ביותר שהיא עשתה זה להסתפר כמו סי היימן. נכון לעכשיו, היא לא מצליחה ליישר קו עם הדרישות של עידן הסטרימינג וימי הטראמפ, אבל לפחות קיבלנו סינגל אחד טוב, לזכר ימי הפופ הפשוטים של פעם.