$
קולנוע וטלוויזיה

נחמד וסתמי: הסרט "תחושה של סוף" לא מתרומם

“תחושה של סוף" מצולם היטב, עם סיפור מעניין ומשחק מעולה - אבל נמנע מלקחת סיכונים ולגעת בכאב

אור סיגולי 08:4111.05.17

על אף השם שניתן לו, הסרט החדש “תחושה של סוף” איננו סרט פסימי במיוחד. להפך, הוא קליל ונוח לצפייה. אולי אפילו קליל ונוח לצפייה מדי. מבוסס על רב המכר של ג’וליאן בארנס, שזכה בפרס הבוקר היוקרתי, הסרט מביא את סיפורו של טוני וובסטר, פנסיונר גרוש שאת רוב זמנו מבלה בחנות המצלמות העתיקות שברשותו. כמו הרבה אנשים בני גילו, טוני בטוח שכבר שום דבר לא יטלטל את שגרתו, על הטוב והרע שבה, אבל צוואה מסתורית שמגיעה לידיו חושפת סוד מעברו ומסיטה את חייו ממסלולם.

 

וובסטר מוצא את עצמו חוזר אחורה בשבילי העבר ומתמודד, לראשונה, עם פצע פתוח מצעירותו, וכמובן גם עם השלכות חטאי נעוריו על ההווה. הסרט בוים על ידי ריטש ברטה, במאי צעיר ממוצא הודי, שסרטו הקודם “לאנצ’ בוקס” הוקרן בהצלחה גם בישראל. כמו הסרט ההוא מ־2013, סביר שגם סרטו החדש יסב הנאה לקהל שמחפש דרמה נעימה לצפייה לא מחייבת, אם כי זה הנוכחי נטול האלמנט האוריינטלי שהפך את “לאנצ’ בוקס” למיוחד ומסעיר לעיניים מערביות.

 

ג’ים ברודבנט והארייט וולטר. ברודבנט מצליח להחזיק את הסרט על כתפיו ג’ים ברודבנט והארייט וולטר. ברודבנט מצליח להחזיק את הסרט על כתפיו צילום:באדיבות בתי קולנוע לב

 

"תחושה של סוף” הוא הפקה בריטית לחלוטין, והוא פורט באופן נאה על כל האקורדים הנכונים. הוא מצולם היטב, הסיפור נפרש בצורה מעניינת, וכמו שהתרגלנו לצפות מהקולנוע הבריטי – יש בו הופעות משחק מעולות, בראשן של ג’ים ברודבנט, המגלם את וובסטר, גיבור הסרט. ברודבנט לרוב נאלץ להסתפק בתפקידי משנה (“מולין רוז’”, “יומנה של ברידג’ט ג’ונס”) והסרט הזה מוכיח שהוא יכול ללא ספק להחזיק סרט שלם על כתפיו. הפעם ברודבנט מגובה בעיקר בשחקניות, כמו אמילי מורטימר והארייט וולטר, אבל זוהי כמובן נוכחותה של שרלוט רמפלינג (“45 שנים”) שהופכת בקלות להיות האטרקציה העיקרית, על אף שתפקידה מסתכם בכמה סצנות בודדות.

 

הדבר שעובד לרעתו של “תחושה של סוף” הוא שעל אף שהוא עוסק בנושאים שיכולים להיות מרכזה של דרמה סוערת, כמו סודות מן העבר, חרטות, זיכרון מתעתע וצלקות שלא הגלידו, הוא נשאר נעים מדי, כאילו מפחד לצלול פנימה לכאב אמיתי, או לקחת איזשהם סיכונים שעלולים חלילה להפוך אותו ליצירה מטלטלת יותר. כעיקרון זה בסדר גמור, לא כל סרט צריך להיות פצצת דיכאון שתהרוס לנו את המשך הערב, אבל עדיין ישנה תחושה של נחמדות יתר מצד ברטה הבמאי. אלה שעה וחמישים חביבות למדי שקשה לבוא אליהן בטענות, מלבד העובדה שהן נשכחות מהראש ומהלב במהירות גבוהה מהרגיל.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x