מינימום סטייל: קבוצת הפייסבוק שעוזרת להיפטר מהרגלי שופינג רעים

לדבריה, לאורך שנותיה כסטייליסטית אישית היא נחשפה ללקוחות מבולבלים, "כאלה שעומדים מול ארון מפוצץ וטוענים שאין להם מה ללבוש". אחרי ששמעה את המשפט הזה וגם אמרה אותו בעצמה פעמים רבות, החליטה שמשהו חייב להשתנות והקימה את הקבוצה, שכרגע יש בה 960 חברים, בעיקר נשים ("אבל כולם מוזמנים"). הקבוצה מציעה אתגרים שבועיים וחודשיים שמטרתם לערער את יסודות השופינג המוכרים. "היה אתגר ז'קטים, למשל, שקרא לעוקבים לנצל את המלאי כמה שניתן ואת מה שלא, למסור הלאה", היא מספרת. "היה גם אתגר שבמהלכו הם התבקשו להשתמש בפריטים ששוכבים בארון ואנחנו לא לובשים אף פעם אבל גם לא זורקים". המטרה היא לגרום לצרכנים להסתכל לקניות בעיניים ולהבין כמה ממה שאנחנו קונים אנחנו לא באמת צריכים. ספיבק־פיש מקווה שזה יוביל לכך ש"אנשים יתחילו לקנות חכם יותר".

ספיבק־פיש. "האופנה המהירה גורמת לכך שכבר לא אכפת לנו מכלום"

הטרנדולוגית עדי יופה לא מופתעת מהמגמה שמציגה קבוצת "ארון מלא". היא עצמה חזתה לפני שלוש את טרנד המינימליזם.

"הקפטילזם היא מערכת שחייבת לייצר ריגושים שיובילו לקנייה וכתוצאה מכך לצבירת הון. לכן אנחנו עדים להמון הכרזות צפופות של מה אופנתי ומה לא. זה הכרחי כדי לייצר ביקוש", מסבירה יופה.

אז מאיפה הגיע המינימליזם?

"זו הסתעפות של כמה דברים. ראשית, מאז המיתון של 2008 יש איזושהי התפכחות, אנשים נבהלו ממצב הקיצון והבינו שמשהו במערכת שביר. שנית, השפע והנגישות והטכנולוגיה יוצרים עומס ואנחנו כבר מתחילים להתעייף ורוצים להתנקות. הבן שלי, לדוגמה, כיבה את ההתראות מהווטסאפ שלו. בשביל מתבגר בימינו זהו ממש צעד שלא ייעשה, אבל הוא כבר לא היה יכול יותר עם העומס".

לצד המעמסה שהיא יוצרת, לטכנולוגיה יש גם תפקיד מכריע בתנודות לכיוון המינימליזם: "לפלטפורמות הטכנולוגיות היום יש הכוח לאפשר לנו לעשות שינוי כצרכנים", מסבירה יופה. "VOD, למשל, זה דוגמה מצוינת. אנחנו רואים בדיוק מה שאנחנו רוצים, בזמן שלנו ובקצב שלנו. לא צורכים את הכל, אלא את מה שמתאים לנו. מילת המפתח כאן היא דיוק. לא מדובר במינימליזם מהסוג הסגפני אנשים לא נמנעים מצריכה, הם פשוט צורכים בדיוק את מה שהם צריכים".

"ארון מלא" צילום: שאטרסטוק

חודש ללא קניות

האתגר המאתגר ביותר עד כה בקבוצת "ארון מלא" של ספיבק־פיש: העוקבים נקראו להימנע מקניות בגדים למשך חודש. גם פה לא מדובר באמת בהימנעות סגפנית מקניות אלא מהכוונה לקנייה חכמה. אין בקבוצה למשל שום שיח על תקציב — כי זה לא משנה אם הרכישות יעלו הרבה או מעט, העיקר שיהיו פונקציונליות ושהפריטים לא ישכבו בארון. "בעבר היתה תפיסה שכמות גדולה של קניות היא סמל סטטוס", אומרת ספיבק־פיש, "אבל בעיניי זה לא מעיד על כלום כשהארון שלך מלא במותגים זולים וזה בעיקר לא יוצר סטייל. זה סתם חור שאנחנו ממלאים בתקווה שזה יגרום לנו להרגיש יותר טוב, אבל שליטה גדולה ביותר בדחפים וקנייה שתמלא באמת אחר הצרכים שלנו מספקות הרבה יותר".

מיכל ארבל (משמאל) והטרנדולוגית עדי יופה. "השפע והנגישות יוצרים עומס ואנשים מתחילים להתעייף" צילום: רמי זרנגר

לא לזארה ומנגו

מיכל ארבל, בת 35 מתל אביב, הצטרפה ל"ארון מלא" מתוך השאיפה "להשתלט על הבלגן שחגג לי בארון", כדבריה. "הייתי מה שנקרא שופוהוליק, וקניות היו אצלי חלק מהחוויה השבועית, ולמרות זאת מצאתי את עצמי עומדת כל בוקר מול ארון מלא ומרגישה שאין לי מה ללבוש. ואז הגיע מעבר דירה ואני אורזת ואורזת ומגלה שהבגדים שלי ממלאים עשרות ארגזים, זה נראה לי לא בסדר. במקביל שני הקימה את הקבוצה והחלטתי להצטרף. הגישה שלי השתנתה די מהר. האתגרים גרמו לי להסתכל עמוק לתוך ההתנהלות שלי, והיום אני קונה מתוך מחשבה".

מה זאת אומרת?

"אם פעם קניתי סתם מלא זארה ומנגו, היום אני קונה הרבה פחות וחשוב לי שזה יהיה של מעצבים מקומיים. כשהתחלתי באמת להסתכל על הקניות שלי, הבנתי שחשוב לי לקנות מעט אך איכותי וגם לנתב את המשאבים שאני משקיעה ליצירה מקומית".

וזה מתבטא גם בתחומים אחרים בחיים?

"לאט לאט זה מחלחל. עכשיו, למשל, אני באמצע קריאת הספר 'סוד הקסם היפני' (רב־המכר שמציג את השיטה המהפכנית של מארי קונדו לסידור הבית — מ"ל), ולגמרי מתחילה להבין שלא באמת צריך את כל החפצים האלה. אנחנו לא צריכים כל כך הרבה".