הסרט "טריינספוטינג 2": חומר לא טוב
"טריינספוטינג 2" מנסה כל כך להידמות לסרט המקורי עד שהוא נראה כלקט מאולץ ומשעמם של סצנות משוחזרות
אפילו באקלים הקולנועי הנוכחי, שאובססיבי לסיקוולים ולחידושים, סרט המשך ל"טריינספוטינג" הרגיש כמו רעיון רע. הסרט המקורי, משנת 1996, כמו תפס ברק בבקבוק, והפך לסרט קאלט המייצג את רוח התקופה. "טריינספוטינג", שמבוסס על ספר הפולחן של אירווין וולש, היה לתופעה תרבותית עצומה בזכות הפסקול, הליהוק והקולנוע המסעיר של הבמאי דני בויל. אין דבר קשה יותר מלשחזר תופעה שכזו, ויש שיאמרו שזה בלתי אפשרי.
בסרט החדש חוזר רנטון לסקוטלנד 20 שנה לאחר שגנב מחבריו את הכספים ממכירת הסמים המוצלחת שסיימה את הסרט הראשון. זו נקודת הפתיחה של הסרט, אבל קשה לתאר מה קורה אחריה, כי אם להודות על האמת, במהלך שעתיים של צפייה קשה למצוא את העלילה.
סביר להניח שהדבר הנכון יהיה להסתכל על "טריינספוטינג 2" כסרט העומד בפני עצמו ולא לנסות להשוות אותו לקודמו. אבל העובדה שהוא כל כך מזכיר את הסרט הראשון — עד שנראה כאילו מדובר בלקט של מיטב הקטעים מ־1996 — לא מאפשרת לבחון אותו באובייקטיביות. אמנם יש משהו מעורר הזדהות בגיבורים האלה, שמנסים לחיות בעולם שכבר נכחד, אבל אם בסרט המקורי הם ניסו להוציא את עצמם מהבוץ של חייהם, הפעם הם פשוט מדשדשים בו על פני דקות ארוכות, וזה לא רק מאכזב, אלא גם משעמם. גם ניסיונות לנגן על הסנטימנטליות של הצופים עולים בתוהו.
הכל מאולץ ב"טריינספוטינג 2", והשיא מגיע בשחזור מונולוג "בחר בחיים" — הפוסטר שנתלה בכל דירת סטודנטים בניינטיז. אם בסרט הראשון הנאום היה כמו אגרוף לבטן, בחדש מדובר ברצף תלוש ונרגן של טענות על הסנאפצ'ט והאינסטגרם.
הסרט החדש איננו תוצר ציני של סחיטת מותג. נדמה שבאמת ישנה אהבה של היוצרים לדמויות ולעולם, אבל אם אין להם משהו חדש להגיד או עלילה מעניינת לפתח, אולי היה עדיף פשוט לוותר. לא בשביל זה חיכינו לשובם של גיבורי "טריינספוטינג".