האמא של התיאטרון: עושים כבוד לנולה צ'לטון

פסטיבל נולה צ'לטון לתיאטרון נפתח אמש בצוותא ויימשך שלושה ערבים במהלכם יעלו שלוש הצגות בכורה בבימויה של צ'לטון: “זכוכית שבורה” מאת ארתור מילר, "כשהרוח נושבת” מאת ריימונד בריגס ו"להצחיק את אלוהים: פגישה עם הרב פרומן", בעריכת דניאלה מיכאלי. בכל ההצגות ישחקו תלמידיה של צ'לטון לאורך השנים בהם מיקי מבורך, עמי ויינברג, ערן שראל, דליק ווליניץ, חוה אורטמן ודניאלה מיכאלי.

על תרומתה הרבה של הבמאית זוכת פרס ישראל לתיאטרון אין עוררין. "דרך עבודתה היא השפיעה על אנשי תיאטרון מרכזיים שהמשיכו את דרכה ושינתה את פני התיאטרון הישראלי. נולה נתנה קול למיעוטים והפכה את הנסתר והמדוכא לגלוי ומשוחרר”, נכתב בין השאר בנימוקי השופטים שהעניקו לה את פרס ישראל לפני ארבע שנים.

הבמאית נולה צ'לטון. בת 95 צילום: אלכס קולומויסקי

צ'לטון, ילידת ניו יורק, עלתה לארץ בתחילת שנות השישים אחרי קריירה בארה"ב שם ביימה בין השאר את דסטין הופמן. במשך למעלה מחמישה עשורים ביימה כמעט בכל התיאטרונים בארץ. היא פרופ' בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב, שם החלה ללמד בתחילת שנות ה־70, וגידלה דורות של שחקנים ובמאים מהשורה הראשונה בהם מוני מושונוב, סנדרה שדה, שלמה בראבא, לימור גולדשטיין, דביר בנדק ועוד רבים. 

דליק ווליניץ וחוה אורטמן בהצגה "כשהרוח נושבת", בבימויה של נולה צ'לטון צילום: תום ווליניץ

בשנות ה־70 החלה לשתף פעולה עם עודד קוטלר, מנהלו האמנותי של תיאטרון חיפה באותן שנים, ששם דגש על מחזאות ישראלית חברתית פוליטית. יחד החלו לקדם את התיאטרון הדוקומנטרי בארץ, ז'אנר שקרוב ללבה של צ'לטון. ב־1978 עברה יחד עם קבוצת שחקנים ובהם חוה אורטמן (המוכרת לצופי הטלוויזיה כסבתא אלגריה ב"זגורי אימפריה") לקרית שמונה שם עבדו בעשייה תיאטרונית עם הקהילה.

"בשבילי לעבוד עם נולה זה תמיד כמו לחזור הביתה, לעבודת תיאטרון רצינית ומעמיקה שהכרתי לאורך כל השנים”, מספרת אורטמן שתשחק לצדו של דליק ווליניץ בהצגה ”כשהרוח נושבת” - עיבוד לסרט האנימציה הבריטי “when the wind blows”. ההצגה מספרת על שני פנסיונרים, נאמנים למדינה שמקבלים הודעה שטיל גרעיני אמור לפגוע במדינה ועליהם למלא אחר הוראות הממשלה הכוללות גם הקמת מקלט מאולתר בביתם.

"זה קצת כמו שאנחנו היינו במלחמת המפרץ. זו קומדיה שחורה עם סיטואציות מופרכות שמדברת על כל נושא האמון בשלטון. יש במחזה דמויות מקסימות, המון הומור ועצב והוא כמובן אומר משהו על מצבנו. פעם כבר הצענו את זה לנולה והיא לא רצתה כי אמרה שזה יותר מדי שחור, אבל עכשיו החליטה שזה מתאים".

בגיל 95 צ’לטון עדיין מחפשת במלוא המרץ חומרים חדשים ועובדת בקצב שלא היה מבייש בת 20. “היא חדה כמו סכין - רואה כל פרט בלי לפספס, עושה עיבודים בטקסטים ומביימת נפלא", מסכמת אורטמן את חווית העבודה המשותפת עם צ'לטון.