על גזענות ודעה קדומה: הסרט "מאחורי המספרים" רלוונטי מתמיד
"מאחורי המספרים", ששם את הנשים השחורות בקדמת הבמה, קיטשי וצפוי — אבל נשען על הליהוק והמסר
"מאחורי המספרים". שואף להנעים את זממנו ולא לטלטל
סרטו של תאודור מלפי חושף בפנינו את הגיבורים הנסתרים — או יותר נכון, הגיבורות — של המירוץ האמריקאי לחלל בתחילת שנות השישים: שלוש נשים שנאלצות להתמודד לא רק עם אפליה על רקע מגדרי, אלא גם עם צבע עורן בתקופה שבה אסור לשחורים להשתמש אפילו בשירותים המיועדים ללבנים.
ואולם, למרות הנושאים הקשים, "מאחורי המספרים", כסרט המיועד לקהל הרחב, שואף להנעים את זמנו של הצופה הרבה יותר מאשר לטלטל את עולמו. הוא עושה זאת בהפקה מרהיבה, פסקול מקפיץ מאת פארל וויליאמס ושחקנים יפים במיוחד שקל להתאהב בהם.
אין ספק שההצלחה הבולטת ביותר של הסרט היא ליהוק השחקניות הראשיות. טראג'י פ' הנסון (הכי שונה שאפשר מדמותה בסדרה "אמפייר") היא קת'רין גובל, מתמטיקאית גאונה שהתאלמנה ומגדלת שלוש בנות לבדה, ומקבלת הזדמנות חד־פעמית לשדרג את מעמדה בנאס"א; ג'אנל מוניי, שבימים אלה אפשר לראות אותה גם בסרט המשובח "אור ירח", מוכיחה כאן שהיא בדרך הבטוחה להפוך לכוכבת ענקית; ודווקא הצלע השלישית, שאותה מגלמת אוקטביה ספנסר (זוכת האוסקר על "העזרה" והיחידה מהקאסט שמועמדות לאוסקר על הופעתה פה), אינה מותירה חותם גדול. למזלה, הדינמיקה שלה עם שתי חברותיה לסרט בכל זאת מייצרת כמה רגעים יפים, וכששלושתן על המסך, הכל מתקתק נפלא. מילה טובה צריכה להינתן גם לקווין קוסטנר, המגלם את אל הריסון, ראש צוות המירוץ לחלל, באחת מהופעותיו הטובות ביותר בזמן האחרון.
ב"מאחורי המספרים" יש מנות הגונות של קיטש, עלילתו שבלונית למדי, וכל מי שצפה בעבר בסרט על ניצחון המיעוט יידע בכל רגע מה יקרה בו בדיוק. ולמרות כל אלה זה סרט שכדאי לראות. הרי מלבד המשחק והסיפור המעניין, העלילה, אף שמתרחשת בשנות השישים, מעלה סוגיה שעדיין רלבנטית. אנחנו אמורים להסתכל על גזענות כעל משהו שפג תוקפו, אבל דווקא בהקשר הזה לא הרבה השתנה. "מאחורי המספרים" אולי לא מתוחכם מאוד במסרים שלו, אבל המסרים האלה חשובים.
