אמנות על המוקד: האמת האפלה מאחורי הקפאת תקציב גלריה ברבור

בשבוע שעבר החליטה הוועדה המייעצת לתמיכות של עיריית ירושלים "להקפיא את התמיכה בגלריה ברבור, לפי חוות הדעת של היועמ"ש, עד לבירור הפעילות הפוליטית בנכס". מאחורי ההחלטה הזאת עומדת פעילות נמרצת של אנשי ימין שאליה נחשפתי לאחרונה, והיא עדות נוספת לאווירה העגומה שבה אנחנו חיים היום בישראל, שמלבה שנאה ומלשנות. או כפי שאמרה שלשום השופטת בדימוס דורית בייניש לרינה מצליח ב"פגוש את העיתונות": “אחד האסונות שקרו לנו הוא שכל דבר שנוגע לערכים בסיסיים הפך למתויג כשמאל וכפסול".

גלריה ברבור הוקמה לפני 11 שנה על ידי קבוצת אמנים בוגרי בצלאל בשכונת נחלאות בשיתוף העירייה. זו גלריה עירונית־שיתופית, ללא מטרות רווח, שמנוהלת ונאצרת על ידי אמנים, ומכאן אופיה המיוחד. הגלריה מציגה תערוכות, מקיימת אירועי מוזיקה ותיאטרון, מפעילה חוגי ציור לגמלאיות ומחזיקה גינה קהילתית שמטפחים ומנהלים תושבי השכונה. כמו כן, מתקיימים בה מפעם לפעם מפגשים של ארגונים פוליטיים אך לא מפלגתיים המזוהים עם השמאל, כמו תעאיוש ודרכנו. אני עצמי ניהלתי במשך חצי שנה את דף הפייסבוק של הגלריה עד לפני עשרה ימים.

שי גליק צילום: עומר מסינגר

ב־28 בנובמבר נתקלתי בפוסט שכתב אדם בשם שי גליק, שכותרתו "ארדוף אויביי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". עוד המשיך וכתב שם "מה, מו, מי, פרטים בהמשך, ותודה לכל מי שעזר, תתחילו להתקפל גלריה ברבור" וצירף צילום של סעיף במכתב שקיבל המשנה ליועמ"ש של העירייה, עו"ד דני ליבמן, הקורא להפסיק את פעילויות הגלריה בשעות הערב.

מי הוא אותו גליק, שאלתי את עצמי, שנמצא בקשר הדוק כל כך עם היועמ"ש וקיבל את ההודעה חורצת הגורלות הזאת עבור גלריה ברבור הרבה לפני שלי נודע עליה? במהרה גיליתי ששי (שמאי) גליק, המגדיר עצמו כפעיל זכויות אדם, הוא אדם פרטי הפועל במרץ לטרפוד פעולות שמאל ברחבי הארץ. שיטתו: להתלונן בפייסבוק ואצל גורמי שלטון על גופי שמאל, בהסתמך על מציאת פרצות קטנות בחוק שיכולות לקדם את מטרתו. זה הולך לו לא רע.

גלריה ברבור בירושלים צילום: Tamar Eisenberg

"הכפשת היישוב היהודי"

כשהתחלתי לברר יותר לעומק, גיליתי שגליק עמד בקשר עם גורמים רבים בעיריית ירושלים ושפניותיו הביאו למסכת התכתבויות פנימיות שנועדו להצר את צעדי הגלריה. חבר מועצת העירייה אריה קינג, למשל, אחרי שנודע לו שבגלריה נפגשים ארגוני שמאל, שיגר מכתב לראש העיר ירושלים ניר ברקת, ובו כתב: “אני פונה אליך כלוחם וקצין לשעבר בצה"ל... בגלריה ברבור מתקיימת זה תקופה פעילות פוליטית שמאלנית קיצונית, פעילות שאין דומה לה בקיצוניותה בכל מוסד אחר בעיר... אין כל ממשק בין השכונה לבין הגלריה, למעט קומץ של ‘אמנים’ (כך הם מכנים את הקשקושים והשטויות שהם מעלים על דפי קנבס ממוסגרים)... רוב הפעילות לא מתאימה

לתושבי השכונה, אלא יותר לפעילות של ארגון אונסק"ו". מכתב נוסף שיגרו לראש העיר חברי מועצת העירייה יוסף דייטש ושלמה רוזנשטיין, ובו כתבו שפעילויות הגלריה "מטרתן הכפשת היישוב היהודי בארץ ישראל וקריאה לחרם נגד ישראל, לפעילות אינטנסיבית נגד כוחות הביטחון".

ההכרזות האלה הן הפרזות פרועות והיטפלות לחלק קטן מפעילות של מוסד תרבותי פלורליסטי ומגוון. יותר מכל ההתכתבות הפנימית הזאת חושפת כיצד גורמים מהצד הימני של המפה הפוליטית משתמשים בתרבות ואמנות ככלים לניגוח של ערכי הדמוקרטיה. תפקידה של התרבות הוא מאז ומתמיד לעורר שאלות חברתיות ומוסריות. כאשר תרבות זוכה לדה־לגיטימציה, סימן שמשהו רע מאוד קורה לנו, ממש מתחת לאף. ככל שהרדיפות נמשכות, התרבות מתכלה על ידי אווירה כללית שמלבה מלשנות, שנאה וציד מכשפות. המושג "חופש המימון" שטבעה שרת התרבות מירי רגב לפני שנתיים, בפרפרזה צינית למושג חופש הביטוי (כשרגב הודיעה שמשרד התרבות יבחר את מי יממן ואת מי לא), מלבה צנזורה עצמית ומחלחל מטה לרמת האדם הפרטי. אנשים כמו שמאי גליק מקבלים רוח גבית לפעול באופן עצמאי נגד פעילויות שמאל, כאילו מעצם הגדרתן ככאלה הן אינן חוקיות עוד. קל לשבת ליד המקלדת ולכתוב "פוסט אמת" בפייסבוק, ללא לקיחת אחריות. כרגע, זאת התרבות החדשה שפורחת במדינת ישראל.