רואים את האור: הקולנוע הדתי בפריחה

כשנה וחצי אחרי שסחף את פסטיבל ירושלים, וחודשים ספורים אחרי שזכה בפרס אופיר לצילום הטוב ביותר, מגיע לבתי הקולנוע "תיקון", סרטו של אבישי סיון, המביא את קורותיו הסוריאליסטיות של צעיר מקהילה חסידית בירושלים.

"תיקון" מצטרף לשורה של סרטים שמנציחים את העולם הדתי והחרדי על המסך: יבול השנה החולפת מציג באופן שאי אפשר לטעות בו לא רק את הסקרנות של יוצרים ויוצרות חילונים כלפי העולם הדתי, אלא גם מבט מבפנים של יוצרי קולנוע שמגיעים מתוך העולם הזה ממש. 

התסריטאית מרלין וניג צילום: ניתאי יחזקאלי

כך, באמצע 2016 יצא לבתי הקולנוע "ההר" של הבמאית יעל קיים, ובמרכזו סיפורה של אשה דתייה שחיה עם משפחתה בהר הזיתים. לאחר מכן הציג פסטיבל חיפה שלושה סרטים אשר מפנים את המצלמה אל תפיסת העולם הדתית והלבטים העוברים על המאמינים: "לב שקט מאוד" של איתן ענר (המתוכנן לצאת להקרנות מסחריות בקרוב), ובו צעירה חילונית שעוברת לירושלים ונופלת קורבן לטרור חרדי מצד דיירי השכונה האדוקים; "בין העולמות", סרט הביכורים של מיה חטאב על מפגש בין אמא דתייה לבת זוגו הערבייה של בנה החוזר בשאלה; ו"לעבור את הקיר" שביימה רמה בורשטיין, על צעירה שצצות אצלה שאלות של אמונה בעת שהיא תרה אחר חתן.

הסרט הזה כבר יצא לבתי הקולנוע, זכה בשלושה פרסי אופיר, ומצליח מאוד בקופות. הסרט עלה בסמוך ללהיט "ישמח חתני", שביים אמיל בן שמעון על פי תסריט של שלומית נחמה, ומביא למסך את מאבקה של קהילה בוכרית ברב חדש וכריזמטי ששואף לשנות את אופייה. זה מספר רב של סרטים שיוצאים בשנה אחת ועוסקים בעולם הדתי־חרדי. לשם השוואה, ב־2015 עלה רק סרט אחד שעוסק בעולם החרדי, "תפוחים מן המדבר", סרטם של אריק לובצקי ומתי הררי המבוסס על סיפור של סביון ליברכט.

הסנטימנט בוער

חובשי כיפות אינם זרים לקולנוע הישראלי, וסרטים כמו "האושפיזין", "הערת שוליים", "למלא את החלל" ו"גט: המשפט של ויוויאן אמסלם", זכו להצלחה גדולה, כמו גם סדרות הטלוויזיה שעוסקות בעולם הדתי והחרדי כמו "שטיסל" ו"סרוגים".

מתוך הסרט "תיקון" צילום: שי גולדמן

צילום: שי גולדמן

לדברי מרלין וניג, תסריטאית, חוקרת קולנוע ומחברת הספר "הקולנוע החרדי" בהוצאת רסלינג, זו מגמה שרק תתחזק: "בראשית הקולנוע הישראלי הוצג הסטריאוטיפ של 'החרדי בקולנוע', שנבע מניסיון לאשש את דמות הצבר הישראלי ולגנוז את כל מה שמדיף ניחוח גלותי", היא מסבירה, "מה גם שבמשך שנים רבות קהל הצופים החרדי לא נחשב על ידי היוצרים וסלד מקולנוע". לדברי וניג נוצר ״קאט״ מסוים בייצוג ההווי היהודי־דתי על המסך שגרם להנצחת הסטריאוטיפים. 

רואים את האור

אולם פעילותם הקולנועית של במאים מהעולם הדתי והגעת קהל דתי לצפות ביצירותיהם בשנים האחרונות שינו את המפה, והחל מהעשור השני של המאה ה־21 יש יותר ויותר ייצוגים של דתיים בקולנוע. 

"סרטיה של רמה בורשטיין, למשל, מושכים קהל דתי מגוון שלרוב לא פוקד את בתי הקולנוע, ולאחרונה גם 'ישמח חתני' סחף את הקהל הדתי. הקולנוע הישראלי שטיפל בזהויות דתיות הלך והתרחב בהדרגה, ובכך אפשר לסרטים בעלי זהות דתית לצלוח תקופת 'ביניים' שבה הופיעו בהדרגה סרטים על העולם הדתי של יוסי סידר, שולי רנד ואחרים. זו היתה מעין תקופת מבחן, שהוכיחה כי הסנטימנט הזה בוער בצופים, ושאלת הזהות היהודית־ישראלית־קולנועית תובעת את מקומה".

וניג מתארת איך, מצד אחד, במאים שחזרו בתשובה כמו רמה בורשטיין, מני יעיש, אורי גרודר ומצד שני, "יוצאים בשאלה" כמו דוד וולך, יונתן אינדורסקי ונועה רוט, הצליחו לגוון את הקולנוע הישראלי ובכך הרחיבו את הזוויות והמבטים של הקולנוע הזה עם נקודת מבט חילונית, דתית־לאומית, חרדית, ומסורתית, באופן שגירה את התיאבון והסיר חשש מתעמולה בכסות קולנועית.

עינת שרוף בסרט "ישמח חתני" צילום: אתיאל ציון

הגיוון כיום מקשה לאפיין באופן מוחלט את הדמויות הניצבות במרכזם של סרטים שהנרטיב שלהם דתי. גם אם במבט כללי על הסרטים החדשים, העולם הדתי בכל זאת מוצג כנוקשה ומסובך (אף אם זו קומדיה), הדמויות עצמן עוברות תהליכים שונים ומתייחסות באופן שונה ומורכב לדת. מ"ההר" ו"תיקון", למשל, עולות שאלות לא פשוטות על אורח החיים הדתי, ואילו "לעבור את הקיר" ו"ישמח חתני" מבקשים להציג גם את האושר שמצוי בחיי קהילה ובהישענות על אמונה דתית.

יש מי שיזכיר

מרכיב נוסף אשר הכניס את הקול הדתי לבתי הקולנוע, הוא מיזם הקולנוע והטלוויזיה בירושלים, שהוקם ב־2008. המיזם ביקש להוציא את הקולנוע מתל אביב, ולשכנע יוצרים לכתוב תסריטים שעוסקים בעיר הבירה על ידי מענקי פיתוח והפקה. התמריץ הוכיח את עצמו באופן מרשים, ויוצרים רבים הביאו למסך את ירושלים על כל גוני האוכלוסייה שבה, גם הדתית. כך, למעט "לעבור את הקיר", כל סרטי השנה החולפת שהוזכרו כאן זכו לתמיכה מהמיזם, ואפשר להניח שהדבר יימשך גם בשנים הבאות.

לפריחה של הקולנוע הדתי אחראי גם "מעלה", בית הספר לקולנוע ואמנויות, גם הוא בירושלים, אשר בכל שנה מכשיר עוד קולנוענים וקולנועניות מרקע דתי.

"אולי לא כל היהודים 'שומרים', אבל מרבית היהודים 'זוכרים', ואם הם שוכחים, אז יש מי שיזכיר להם", מסכמת וניג את ההיקסמות המחודשת מהקולנוע הדתי. "בסופו של דבר, קשה לברוח מהזהות שלך, וישראל צפופה מדי מכדי שאפשר יהיה להדחיק ולהתעלם משאלות קיומיות. החיפוש הזה אחר המשמעות, חוסר השקט והתשוקה לאמת מתבטאים בניסיון לחפש תשובה בקולנוע".