החדר האחורי: הצגה טובה על משפחה רעה

מחזה מאת עדנה מזי"א ובבימויה. עם סנדרה שדה, מוני מושונוב, דודו ניב, ידידיה ויטל והילה פלדמן. תום יער סייעה לכתיבת קטעי הסטנד־אפ.

אלי, סטנדאפיסט צעיר (ויטל), משתמש בחומרים מהעבר המשפחתי הטראומטי לכתיבת מופע סטנד־אפ ("זה או לצחוק על זה או למות"). בעזרת ההומור הוא מנסה לרפא את הפצעים ודרכו הוא חוזר אל התא המשפחתי המעוות שבו גידלו אותו אביו הנרפה מוטה — יוצא פלמ"ח (מושונוב) שרוצה להגן על בנו, אמו האקסצנטרית מרים (שדה) ואחיה סאם (ניב). האחרון משתלט בעריצות וחלקלקות על גידול הילד, ויחד עם אחותו המניפולטיבית שמעריצה אותו הם דוחקים את האב הצדה. בת דודתו ששבה ארצה (פלדמן) מתווכת בין אלי להוריו ומובילה לחשיפת סוד אפל מהעבר. העלילה מתרחשת בשני צירי זמן — עבר והווה — כשהבמה אף היא מחולקת לשניים: בית המשפחה משמאל ושאר הלוקיישנים מימין. הראשון עם תפאורה פונקציונלית מלאה, השני מסומן על ידי חפצים ואביזרים.

צילום: ג'ארד אלון

דבר המבקרת: מזי"א כבר קנתה לעצמה שם של מומחית למשפחות וליחסים הבין־דוריים. ראינו את זה ב"המורדים", ב"רומן משפחתי" ולאחרונה ב"הפושעים החדשים", כאשר לכל משפחה סיפור משלה עם טוויסט משלו. אלא שהפעם היא התעלתה על עצמה, עם פגמים משפחתיים שהופכים מעוותים ובלתי נתפסים ככל שעובר הזמן. בכתיבתה המושחזת יודעת מזי"א לשזור רגעי הומור במקומות וברגעים הנכונים וליצור איזון מושלם בינם לבין השאר, כך שהייאוש נעשה יותר נוח; יש בהצגה הזו לא מעט רגעים שמותירים את הצופה באי־נוחות בכיסאו, לפעמים ממש מתחשק לקום ממנו ולטלטל את הדמויות שלוקות בעיוורון מוחלט והדחקה — לכן כשמגיעה האתנחתה הקומית, זה בהחלט משחרר.

כבר כתבתי בעבר שהדיאלוגים של מזי"א הם מתנה לשחקנים, אלא שהפעם השחקנים הם גם מתנה לדיאלוגים — קאסט משובח על כל חמשת משתתפיו שמגלמים את הדמויות בדיוק רב. חוד החנית הם הזוג מושונוב־שדה. שדה נהדרת וטוטאלית בתפקיד האשה המניפולטיבית שלקתה בחטא היוהרה וחיה בהדחקה. תענוג לראות את מושונוב על במת התיאטרון בתפקיד שמאפשר לו להפגין את יכולותיו הבלתי מוגבלות. הווידוי מכמיר הלב שלו ממיטת חוליו הוא אחד הרגעים החזקים והבלתי נשכחים בהצגה.

שורה תחתונה: כאב שזור בהומור, בביצוע אמין ומרגש.