רצח השגריר במוזיאון בטורקיה: האסתטיקה של הרוע
רצח השגריר הרוסי במוזיאון מעלה שאלות על תפקיד התרבות בעולם שבו בני תרבות מגיבים באדישות לזוועות והרג
הרצח במוזיאון מקבל בעל כורחו נראות אסתטית, נקייה, חדה ואכזרית. הקור שמשדרת "הקובייה הלבנה", החלל הגדול המודרניסטי הזה, על קירותיו הלבנים, נועד כדי להבליט את יצירות האמנות. הפעם הוא מבליט רצח.
הקולנוע של אלפרד היצ'קוק השתמש פעמים רבות במוזיאון כמקום מפלט לפושעים או חפים מפשע. הסרט "סחיטה" מ־1929 הוא דוגמה אחת מני רבות ובה הנמלט נכנס למוזיאון הבריטי ומוצא מסתור בין אוצרות התרבות של האנושות.
המוזיאון הוא הגוף האמון על שימור יצירות האמנות ושכיות התרבות האנושיות, הוא עוסק בשמירה על זיכרון התרבות האנושית. בקולנוע של היצ'קוק, המוזיאון יכול להציל חיי אדם באשר הוא אדם כיוון שעצם הימצאותו במוזיאון הופכת אותו לחלק מהאנושות, לבן תרבות.
התרחשותו של הרצח המדובר במוזיאון דווקא, מעלה את השאלה מה מקומה של התרבות ומה המשמעות של היות בן תרבות כשברקע מתרחש בסוריה רצח עם שעד כה מונה כחצי מיליון הרוגים, כשהעולם "התרבותי" עומד מנגד ולא מתערב. נראה שאין עוד ביכולתו של המוזיאון להגן על בני האדם באשר הם, שכן המוזיאון כמשמר התרבות מאבד את כוחו נוכח מעשי זוועה שכאלה.