תערוכה חדשה: אלוהים שלו

"העבודות שלי תמיד עסקו באופן קונספטואלי ביהדות", הוא מספר, "ולאט לאט הבנתי שבתערוכת היחיד הראשונה שלי אני רוצה להיכנס לדבר הזה שאני מכנה 'הקופסה השחורה היהודית'. זוהי בעצם קופסה שרושמת בתוכה את האישיות של האדם".

יצירות של אריק וייס

וייס (51) הוא שחקן חדש יחסית בעולם האמנות העכשווית בארץ, אבל שחקן ותיק בעולם העיצוב ומיתוג, תחום שגם זולג בבירור אל תוך העבודות שלו. הוא גדל בבית דתי ומגדיר את עצמו כדתי, אף שלפני שנתיים החליט להוריד את הכיפה. "הייתי ילד חנון מקריית מוצקין", הוא מספר, "את פינק פלויד הכרתי רק בנח"ל. אבל תמיד ציירתי על קירות אז הלכתי ללמוד עיצוב בוויצו חיפה. כשסיימתי, לא היו הרבה דתיים בתעשיית העיצוב, ואני תמיד הייתי 'זה עם הכיפה'. בדיעבד זה היה מיתוג מעולה. עבדתי במשך שנים במשרדי פרסום ועשיתי קמפיינים לחברות הכי גדולות, בהן תנובה ובנק הפועלים. בהמשך עסקתי בעיצוב לוגואים ואריזות לתוכניות וסדרות טלוויזיונית, ובמשך תקופה הייתי מנהל הקריאייטיב של ערוץ 'תכלת'. היום יש לי משרד מיתוג פרטי".

אז גם בעבר עסקת במוטיבים דתיים?

"כן. המסלול שלי תמיד היה שילוב בין חיי היומיום הדתיים לבין המקצוע. כבר בתחילת דרכי כמעצב הרגשתי שיש לי איזו שליחות. בין השאר עיצבתי את הלוגו של צו פיוס".

מתי התחלת ליצור אמנות?

"אמנות שאני יכול לקרוא לה אמנות עשיתי לראשונה לפני 6–7 שנים. עטפתי את עצמי במסקינגטייפ ועליו כתבתי 'ובו תדבק'. כמובן שהורמו גבות, אמרו, 'הנה עוד מעצב שמנסה להיות אמן'. אבל זה כן נתן לי מוטיבציה להמשיך. המשכתי לעשות דברים שקשורים ביהדות ובדת. לפני שנתיים למשל הצגתי את 'קידוש טו גו'. אז גם פגשתי את ד"ר גיא מורג ציפלביץ' שאצר את התערוכה הנוכחית ועברנו יחד תהליך ארוך עד לפתיחה של תערוכת היחיד הזו. היה לי ברור שבגלל שאני בא מעולם של מינימליזם. גם העבודות כאן יהיו בשפה שלי. הכל נקי, מדויק, חייב לצאת פיקס".

אריק וייס צילום: אוראל כהן

התערוכה אכן נקייה ומדויקת. העבודות מונוכרומטיות, רובן שחורות לגמרי, ועל רקע הקירות הלבנים הן בולטות מאוד. בתערוכה מציג וייס כמה גופי עבודות — כולם חוקרים את התפילין מבחינה צורנית ו/או רעיונית.

להקיא תפילין

סדרה אחת היא הדפסים של אייקונים מינימליסטיים על קלף של ספר תורה, שבהם מחבר וייס בין הצורה של שני ריבועי התפילין לצורות איקוניות נוספות כמו קסדה, גולגלות ומסכת אב"כ. במרכז החלל שני פסלים עשויים יציקות סיליקון של ראשו של וייס, באחד הוא כמו "מקיא" החוצה את סלילי התפילין. על הקיר האמצעי תלוי צילום גדול, גם כאן מצולם וייס עצמו, כאשר סלילי התפילין מלופפים סביב פניו וכמו חונקים אותו. בנוסף קיימים אובייקטים כמו עבודה בשם "העיר בשחור" שבה הוא יוצר מעין מפה של תל אביב עשויה כולה בניינים דמויי צורת התפילין, או טבעת עם צורת שני הריבועים שאותה עיצב ומתכנן גם לייצר כסדרה למכירה.

אלוהים והחיים

"ניסיתי ליצור משהו שיגרום לאנשים להבין דבר או שניים על עצמם", הוא מסביר. "יש בעבודות מסרים אישיים, רוחניים, אפילו מסרים פוליטיים. אני רוצה בעצם לומר שזה לא שיש את התפילין ואת האדם, או את הדת ואת האדם, אלא שהכל מתחבר ביחד לידי החיים".

יצירות של אריק וייס

אתה לא חושש מהאופן שבו תיתפס התערוכה על ידי ציבור דתי?

"זה ברור שהעבודות נוגעות במקומות שיכול להיות שדתיים ירגישו איתם לא בנוח. אבל זה לא בא ממקום של לגלוג. הרי אני אדם דתי בעצמי. זה בא מתוך ניסיון לומר 'תתמודדו עם הדבר, עם האייקון, עם האמירה'. אני חושב שדתיים שיבואו לתערוכה, אחרי שתעבור המחשבה הראשונה של האם זה מותר או אסור, יגידו לעצמם 'וואלה, זה חזק, זה גורם לך לחשוב'. לכל אורך תולדות האמנות היו שתי אסכולות כשזה נוגע לעיסוק ביהדות: הראשונה היא של אמנים דתיים שעושים יודאיקה ומציירים ציורים של אנשים עם טליתות בבתי כנסת, שזה נחשב נורא ארכאי. השנייה היא של חילוניים שאם התעסקו בדת, זה היה ממקום של ביקורת או של לעג. אני מנסה לסלול פה מסלול חדש, שיש בו המון ביקורת והמון שחור, אבל גם יש בו המון אהבה וחיבור. אני בעצמי מניח תפילין כל יום".

אז למה החלטת להוריד את הכיפה?

"לא בגלל שהפסקתי להיות דתי, אלא בגלל שהיום כשרואים מישהו עם כיפה, ישר חושבים שהוא ימני מתנחל. עם כל העיסוק באמנות ההתעסקות בדת הפכה להיות אצלי הרבה יותר פתוחה, לא רציתי את הקונוטציות האלה".