לגעת בחומר

לי אדלקורט צדקה. חזאית המגמות המוערכת חזתה שבעתיד תתגבר ההכרה ביצירתיות שיש בנו ובצורך להשתמש בה. ״הכסף מוערך יתר על המידה”, אמרה אדלקורט לפני שני עשורים בראיון בפריז. “השינוי הוא בכך שאנשים לא רוצים לצרוך כל כך הרבה. הם רוצים רווחה פנימית. יש לנו יותר זמן פנוי, וכשיש יותר זמן, אנחנו זקוקים לפחות כסף ויכולים לעשות דברים בעצמנו. העבודה בבית באמצעות המחשב מבודדת בין האנשים אבל גם יוצרת רצון להתאחד. אנשים בעלי טעם ועניין דומים יחברו יחד, הם ילכו למועדוני ריקוד, חוגי בישול, גינון וערבי שירה. תיווצר צורה חדשה של סולידריות״.

העתיד, מתברר, כבר כאן. מי היה מאמין שערבי שירה יהיו להיט? שעירונים מנוכרים יחברו לטפח גינות קהילתיות? שאתמיד ללכת לשיעורי ציור קבוצתיים? שאמא שלי תירשם פתאום לחוג קרמיקה? שבני המתבגר וחבריו יתעניינו בבישול? שחברותיי העסוקות יתפנו להשתתף בסדנאות כתיבה, יוגה, בחוגי תפירה וחתירה? שבמקום לקנות בגד חדש נצבע את זה שדהה במוצר לצביעה ביתית?

תיקונים אחרונים לשמלת הכלולות של פארה דיבה, שנישאה לשאה הפרסי, בעיצוב איב סאן־לורן (משמאל) לדיור. השמלה משובצת פנינים מלאכותיות, פאייטים וחוטי כסף ומעוטרת בשולי פרווה, הכל בעבודת יד. 1959 צילום: איי אף פי

אדלקורט, שהחלה את דרכה בייעוץ לחברות מסחריות המשרתות את תאוות הקניות שלנו, מקדמת כיום מודעות אקולוגית. בעיניה השימוש באנרגיות חלופיות, תנועת הסלואו־פוד, המיחזור והיכולת להפוך ישן לחדש מבטאים את הצורך לדאוג לעצמנו ולעולם. לחברות האופנה שלהן היא מייעצת, היא ממליצה לצמצם קולקציות, לעבור לצביעת בדים טבעית ולהחזיר את הייצור קרוב הביתה. “צריך ללמד אנשים שבגדים ואקססוריז הם לא דברים שזורקים ביום המחרת”, היא חותרת תחת הייצור ההמוני הזול. הנבואה שלה בדבר הצורך בבגדים “אמיתיים”, שנשמרים למשך זמן ועשויים מחומרים שמבטאים את הרצון במגע אנושי וקשר לטבע, מתממשת ממש עכשיו ומשנה את סדרי העדיפויות.

זה ניכר, למשל, בביקוש הגובר לבגדים שמעוטרים ברקמה בעבודת יד; בהשפעה העצומה של כוכבת האינסטגרם החדשה בתחום, טסה פרלואו (tessa_perlow), שמפליאה לרקום בחוטים צבעוניים נחשים ופרחים, כמו שתיכוניסטיות בשנות השבעים נהגו לרקום על הג׳ינס שלהן; בפופולריות של מעצב בית גוצ׳י, אלסנדרו מיקלה, שנחת בלבו הזוהר והקר של עולם האופנה עם מזוודה מלאה ספרים ישנים ופיסות רקמה מתפוררות, וחוזר ומדגיש את הצורך בחיבור לתרבות העבר, למגע עם חומר בעל ערך.

רקמה של טסה פרלואו

גם בתל אביב המגמה מתבססת. ברחוב ג׳ורג׳ אליוט בעיר מתקיימים חוגי תפירה ומלאכת יד שמעבירה המעצבת נופר גלפז. לפני שנה היא סגרה את החנות שלה בגן החשמל לטובת מקום שבו לדבריה “נשים שרוצות להאט את הקצב יכולות להתכנס וללמוד לתפור, לרקום ולסרוג”. גלפז מופתעת כל פעם מחדש מריבוי הצעירות שרוצות ללמוד את מה שבעבר לימדו בשיעורי כלכלת הבית בבתי הספר. “מי שאוהבת ליצור בידיים, תמיד תימשך לכיוון הזה”, היא אומרת. “כשהיתה לי חנות והייתי עסוקה רוב הזמן בניהול, הבנתי שהרגעים היחידים שממלאים אותי אושר הם אלה שבהם אני סוף־סוף מתיישבת ליד מכונת התפירה; אז החלטתי לסגור ולפתוח את המקום הזה כי חשבתי שבטח יש עוד נשים כמוני שרוצות לעשות דברים בעצמן במקום לקנות”.