טל שפיגל מצלם את העוגה ומשאיר אותה שלמה

בכל יום שפיגל מעלה תמונה חדשה אחת, שבה נראית תמיד יד ימינו האוחזת בקינוח ומתחתיו הנעליים. פרצופו לעולם לא נחשף בתמונה. בכיתוב הוא מציין מאילו מרכיבים נאפה הקינוח והיכן אפשר לרכוש את הנעליים. נכון להיום יש לחשבון האינסטגרם שלו יותר מ־74 אלף עוקבים.

צילומים של שפיגל. “אנשים בהחלט הולכים למקומות בזכות העמוד שלי, הם שולחים לי תמונות, ואני אפילו נתקל בהם" צילום: טל שפיגל

“העיסוק שלי בקונדיטוריה”, הוא מספר בשיחת טלפון מדירתו בפריז, “התחיל זמן רב לפני שהגעתי לכאן. בגיל 20 גרתי בניו יורק ושקלתי ללמוד בבית ספר מקומי לקונדיטוריה, אבל נראה לי שעוד לא הייתי בשל לכך. באותה תקופה התקבלתי ללימודי תקשורת חזותית בשנקר — תחום שאני גם אוהב מאוד — אז הלכתי על זה. נהניתי, אבל בשלב מסוים הבנתי מה אני באמת רוצה לעשות בחיים, מה גם שבזמן הלימודים הייתי כל הזמן במטבח וזה רק חידד לי את ההבנה הזו”.

על אף ההבנה הזאת התבסס שפיגל בתעשיית הפרסום המקומית עוד לפני שסיים את לימודי התואר. פרויקט פייסבוק שלו, שבו עדכן את תמונת הפרופיל שלו בכל יום באיורים בעלי קונטקסט תרבותי, לכד את תשומת לבם של בכירים ב”מקאן אריקסון”, שמיהרו להציע לו עבודה. על המעבר מכל זה לאפייה הוא אומר ש“זה היה אחד הדברים הקשים שעשיתי. כבר הייתי באיזשהו מקום בחיים, היה לי סטודיו ולקוחות ועבודה וחברים, הכל כבר היה מבוסס. זה היה מאתגר, אבל אני אוהב אתגרים, וזה היה החלום שלי וידעתי שאני צריך להגשים אותו. חיכיתי לרגע הנכון וכשהוא הגיע — הלכתי על זה”.

עם נחיתתו בפריז החל שפיגל ללמוד בבית הספר הנחשב לקולינריה “פֵראנדי”. לדבריו, הוא הבחין עד מהרה שנקודת הפתיחה שלו טובה מזו של התלמידים האחרים, בזכות הרקע שלו כמעצב. גם את ההצלחה של “Desserted in Paris” הוא זוקף לזכות הידע שלו בעיצוב: “הלימודים בשנקר היו נקודה קריטית בחיים שלי והם עזרו לי לגבש פרספקטיבה על כל תחום אפשרי. החיבור בין עיצוב, אופנה וקונדיטוריה הוא טבעי לחלוטין בעיניי”.

שפיגל מעביר סדנה בירושלים. “היום רוב העבודה שלי היא ב־‘Desserted in Paris'" צילום: אלכס קולומויסקי

את הקינוחים שהוא מתעד באינסטגרם שפיגל בוחר בראש וראשונה על פי מראה: “אני מודה שבמקרה הזה הטעם שלהם הוא משני, כי באינסטגרם הרי אין טעם ואנחנו אוכלים עם העיניים. הקינוח צריך להיות מעניין מבחינת הקונסטרוקציה או הצבעוניות שלו. בפריז יש מאות קונדיטוריות, ואני עובד רק עם מקומות מאוד מסוימים, שמביאים את הקונדיטוריה לרמת אמנות, למשהו חדש”.

עם זאת, יש כמה טעמים שהוא מעדיף על אחרים. “הטעמים שאני אוהב הם פירות, והפייבוריטים הם אגס, תפוח ולימון”, הוא אומר. “אני אוהב טעמים שהם מעט מתוקים, עם חמיצות. בפריז טעמי הקינוחים משתנים בהתאם לעונות. היום למשל נמצא הרבה יותר טעמים של ערמונים, קרמל, קפה ושוקולד, שמאפיינים את הסתיו והחורף, מאשר קינוחים אביביים וקיציים עם פירות. זה מאוד יפה לראות איך לדוגמה כשמתחילים למכור תותים, אחרי כמה ימים כל הפטיסריס בעיר נצבעות יחד באדום. אף אחד לא מפספס את השימוש בתותים”.

ואחרי כל ההקדמה הזאת מפתיע לראות ששפיגל לא טורף את האובייקטים שלו מיד בסיום הצילומים. האם השף הולך יחף? “למרבה האירוניה יש לי רגישות ללקטוז אז אני לא יכול לאכול אותם, אבל אני כן טועם, ובפרט דברים שממש מסקרנים אותי — ביס פה ביס שם, ולא כל יום”.

כאמור, אחד הדברים המייחדים והמאפיינים את חשבון האינסטגרם של שפיגל הוא התיאום המושלם, מבחינת צבע ומרקם, בין הקינוח לנעליים שמציצות תחתיו. את הנעליים הוא בוחר מתוך אוסף אישי שהחל לטפח עוד בזמן מגוריו בישראל, ושמונה כיום יותר מ־70 זוגות. “הקונספט”, הוא מספר, “התחיל ממש במקרה: היה לי אוסף נעליים עוד לפני שהגעתי לכאן, וכשהתחלתי את מחקר הפטיסרי האישי שלי ניסיתי לתעד את מה שאני טועם בצורה מעניינת כדי שאזכור את כל העוגות. עשיתי כמה ניסיונות עד שיום אחד שמתי לב שהנעל שלי והעוגה הן באותו הצבע. והשאר היסטוריה...”.

שפיגל עם עוד עוגה. “יותר נוח להתאים נעל לקינוח מאשר קינוח לנעל” צילום: טל שפיגל

ומה בא לפני מה, הנעל או הקינוח? “לרוב”, אומר שפיגל, “הקינוח מגיע קודם, מאחר שהוא בעצם הלב של ‘דזרטד’, והרבה יותר נוח להתאים נעל לקינוח מאשר קינוח לנעל”. הוא מאמין שהשילוב שיצר ביניהם הוא אחד הדברים שתרמו להצלחתו: “מה שמייחד את ‘דזרטד’ בעיניי זה שני העולמות הלא־קשורים שחיברתי. ידעתי שאני לא רוצה סתם לצלם קינוחים כי אני לא צלם במקצועי, פשוט רציתי לתעד ולייצר קטלוג ססגוני, וכאן הנעליים עבדו נהדר עם העוגות ויצרו קטלוג צבעוני ענקי”.

אבל מה שנראה כפעולה קלה ומיידית — התאמה בין נעליים לקינוח, צילום והעלאה לרשת — מתברר כתהליך סיזיפי. שפיגל מספר שהעבודה על כל תמונה כוללת צילום של 30־40 פריימים לכל קינוח, בטרם נבחרת התמונה שתעלה לעמוד. יש לי ספר בראש ואני עובד לפי הספר הזה, וזה מה שמייצר את האחידות והעקביות בכל התמונות”.

הקפדנות העיצובית שלו הכרחית, שהרי מדובר בפטיסרי. “יש פה יראת כבוד לקונדיטוריה, שלא קיימת בשום מדינה אחרת בעולם”, מסכים שפיגל. “מבחינת הצרפתים אקלר עגול הוא כבר לא אקלר. השף פטיסייר יאן קוברור, לדוגמה, עושה אקלרים מרובעים, ומתקיים כאן דיון ער אם זה בכלל אקלר או משהו אחר. זה עניין של תפישה וגם של דור”.

לאחרונה הפסיק שפיגל לעבוד כקונדיטור, וכעת הוא מקדיש את רוב זמנו ומרצו לאינסטגרם: “היום רוב העבודה שלי היא ב־‘Desserted in Paris’”, הוא אומר, “אני מבקר בקונדיטוריות, במטבחים, מצלם, טועם ומכין. בזכות האינסטגרם יוצא לי הרבה לעבוד במטבחים של שפים, אז בשבילי כרגע זה חלק מהעשייה הגדולה”. נוסף על כך, שפיגל עוסק בפיתוח מתכונים ובייעוץ קולינרי.

לדבריו, היחס כלפיו בבתי הפטיסרי של פריז חיובי מאוד. “אני בקשר עם 95% מהקונדיטוריות והמלונות שהצבתי לי כמטרה להעלות לעמוד, והם משתפים פעולה באופן נפלא כי בסך הכל זה משתלם להם מאוד. הם מזמינים אותי לכל האירועים החשובים ואני נחשף לחדשנות הקולינרית שלהם בכל יום. הכוח של אינסטגרם מדהים, והוא עזר לי בכל הנוגע להתפתחותי המקצועית והחשיפה שקיבלתי. שיתוף הפעולה שלי עם קונדיטוריות, מלונות ומותגי נעליים הוא מה שעוזר לעמוד לצמוח בכל יום יותר ויותר, ועוזר לאנשים לגלות עוד חלקים בפריז” (כשהוא נשאל אם הוא מקבל חסות או תשלום מבתי הפטיסרי שאת הקינוחים שלהם הוא מעלה, שפיגל מעדיף לשמור על עמימות).

שפיגל אומר שהוא יודע שחלק מהעוקבים אחריו מתייחסים לעמוד שלו כאל מדריך טיולים: “אנשים בהחלט הולכים למקומות בזכות העמוד שלי, הם שולחים לי הודעות ותמונות ממקומות שביקרו בהם בזכותו, ואני אפילו נתקל בהם”.

גולת הכותרת של קינוחי החורף, הוא מדווח, היא ה”בּוּש דה נואל”, עוגת הכריסמס המסורתית. “זו עוגה מוארכת, כמו רולדה, שאוכלים בשולחן החג עם המשפחה. היצירות מטורפות, ראיתי לאחרונה בוש דה נואל בצורה של דוב. אחרי כן ישנה ה’גאלט דה רואה’ שגם אוכלים בחג המולד, ולפסחא יש יצירות בשוקולד. לכל אירוע יש קינוח משלו, ומה שיפה פה זה שהוא משתנה לפי עונות. עכשיו, הפירות האדומים והתותים מתחילים להיגמר אז עוברים לטעמים חמים יותר כמו ערמונים וקרמל, וכל הצבעים לאט לאט עוברים מטמורפוזה, ובהתאם לזה גם הנעליים שלי”.