המרגל שאכזב אותי: הסרט "בעלי ברית" הוא לא יותר ממחווה לקלאסיקות עבר

כדי לחוות איזושהי הנאה מ"בעלי ברית", צריך להבין שמדובר בסרט ריגול, כשהפעם הדגש הוא על המילה הראשונה דווקא. הדרמה שביים רוברט זמקיס (זוכה האוסקר על "פורסט גאמפ") איננה שואפת לריאליזם אלא מתרפקת על הקולנוע הישן. מהעיצוב החזותי ועד הדמויות, "בעלי ברית" הוא לא יותר ממחווה לקלאסיקות עבר. זה נחמד בהתחלה, אבל המלאכותיות שבו, מכוונת ככל שתהיה, בסופו של דבר פוגמת בו. אין בו הפתעה אחת שלא נצפית מקילומטרים, ואין בו רגע אחד שמרגיש אמיתי או מעניין. סיפור אהבתם של שני מרגלים בימי מלחמת העולם השנייה כל כך שטוח ועלילתו כל כך לא סבירה, שנשאלת השאלה מה הטעם בו בכלל.

בראד פיט הוא מקס, מרגל קנדי שיוצא למשימת התנקשות לצדה של מריאן (זוכת האוסקר מריון קוטיאר, באחת מהופעותיה החלשות ביותר), מרגלת צרפתייה ומסתורית. השניים מתאהבים, ולאחר סצנת סקס מוצלחת למדי בעיצומה של סופת חול, מחליטים להתחתן ולחיות יחד באנגליה. מקס ממשיך לשרת את בעלות הברית במאבקן נגד הנאצים, ומריאן פורשת מחיי הריגול לטובת גידול הבת המשותפת. לאחר כשעה של אקספוזיציה ארוכה במיוחד, נוחתת על מקס והצופים "התפנית", כזו שאין צופה במצב של מינימום ערנות שלא הבין שלשם הסרט מזדחל מהרגע שבו התחיל. הרי לא רק שמריאן היא אירופית יפהפייה וככזו היא ודאי מסוכנת, היא מצולמת כל הזמן דרך השתקפויות המראה, מה שאמור לרמוז לנו שיש דואליות באישיותה. סרטי ריגול מתבססים על שקר והסתרה, על העמדת פנים, אבל "בעלי ברית" הוא שקרן כל כך גרוע שהוא לא אמין אפילו כפארודיה.

בראד פיט ומריון קוטיאר ב"בעלי ברית". לא מצליחים לזייף כימיה צילום: באדיבות גלובוס מקס

אפשר בכל זאת ללמוד משהו מהסרט החדש: אם הסיפור בינוני וחבוט והמשחק מקרטע, עדיף שהסרט יימנע מאזכור יצירת המופת "קזבלנקה" כל עשר דקות, בין שבציטוטים ובין שבמהלכי עלילה. בעיות מכאן ועד מרוקו יש לסרט החדש, אבל המרכזית שבהן היא שפיט וקוטיאר, מוכשרים ככל שיהיו, לא יכולים לזייף דבר אחד אם איננו בנמצא - כימיה. הסרט יוצא מגדרו כדי למכור לנו את הרומן שלהם, אבל השניים פשוט לא נראים מעוניינים זה בזו. רק על פי מה שנראה על המסך אפשר לשלול את הרומן מאחורי הקלעים, זה שאולי, אם להאמין לצהובונים, פירק סופית את נישואיו של פיט לאנג'לינה ג’ולי.