פרשת אלון קסטיאל: היפים והחיה

אלון קסטיאל, איש חיי לילה, אוהב להסתובב במחיצת אמנים ואמניות, משוררים ומשוררות, אותם הוא עונד כתכשיטים יוקרתיים וכסמלי סטטוס. במשך שנים הוא בילה זמן ניכר עם אנשים שעוסקים באופן יומיומי בשאלות של יופי ואתיקה.

על כן קשה לחיות עם המחשבה שבמשך יותר מעשור, לפי העדויות שנשפכות במערכות העיתונים השונות, היה אותו אדם אחראי לכאורה על מעשים מיניים מכוערים — ואיש מלבד הקורבנות לא ידע על כך.

העניין הוא שלא מדובר בהכרח באנשים שידעו על המעשים לכאורה ושמרו את הסוד הנורא בלבם. להיפך. מעבר לבעלי המועדונים שטוענים כעת בריאיונות שהרחיקו את קסטיאל ממועדוניהם, גורמים מעולם התרבות המקורבים אליו טוענים שלא ידעו דבר על מעשים כאלה מצידו, ואני מאמינה להם.

אלון קסטיאל, יזם נדל"ן צילום: אילן ספירא

זה אולי המקום להצביע על תופעה חברתית גדולה יותר: הסגידה בעשור השני של שנות ה־2000 לפרטיות האחר, שמובילה לחוסר העניין במעשיו של אדם מעבר לשיחת מינגלינג איתו בהשקה של כתב־עת או בפתיחה של תערוכת מכירה גדולה. קדושת האינדווידואל הפכה לסוג של התאכזרות שבטית — ניכור כלפי חיי האחר, חוסר רצון לראות את העולם נוכחה, אוזלת הנפש לפעול על פי צו הלב.

החברה נוטשת את עצמה במסיבת ראווה גדולה. כל אדם ומה שמסתיר חיוכו מאחורי כוס היין שבידיו. מעבר לכך נידונים כולם לחיי בדידות אלימים ונוראיים כפי שמגלה אולי המקרה שלפנינו, שבו עבריין המין לכאורה הוא לא אלמוני שמסתובב הרחק בנבכי יער עלום שם, או בחוף ים באישון ליל. זה סיפור עירוני־דרום־תל־אביבי, שיתכן אף פרוזאי, החושף את העיר ברגע לא תרבותי בעליל, חושף את ריקבונה המצחין־הדקדנטי של התרבות.

השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמינו כחברה היא איך זה יכול להיות שנשים סביבינו נפגעות באופן כל כך קשה בכל יום, כמו אלו שמתוארות בפרשייה הזו, ואף אחד לא יודע?

יכול להיות מאוד שתקיפות מסוג זה מתקיימות רגע לפני שאנחנו נכנסים לחדר. אולי בזווית העין משהו מציק לנו אך מקוטלג מייד כדבר בלתי מזיק. חייב להיות איזשהו פחד קמאי שאוחז בנו וגורם לנו להסיט את המבט הצדה נוכח גילויי אלימות מינית. את דמות האנס אנחנו רוצים לדמות לחיית פרא ולא, למשל, כאדם עשיר ונאור. אולי חוסר הידיעה היא בעצם חוסר הרצון לדעת.

שתיקה דו כיוונית

קשר השתיקה במקרים של אונס לאור יום הוא דו כיווני. מצד אחד של הנפגעות — מתוך מבוכה, האשמה עצמית, חוסר יכולת להתמודד, להישיר מבט אל הטראומה; ומצד שני של הקהילה. ידע הוא כוח כך אומרים, ובמקרים כגון זה, האינפורמציה שמתגלה למתבונן מיטיב הלכת נותנת לו כוח שמחייב אותו לפעול. כוח שמחייב אותו להודות בכך שעד כה ענד סכי עיניים של ציניות. זו משימה לא פשוטה, במיוחד כשזה מגיע לעולם האמנות.