תנו לצה"ל לבדח: הג'ובניקים משתלטים על מסך הקולנוע

מעל חצי מיליון צופים הביא "אפס ביחסי אנוש", לבתי הקולנוע ב־2014, מה שהפך אותו לאחד הסרטים המצליחים ביותר בתולדות הקולנוע המקומי. הקהל הישראלי אוהב קומדיות דוברות עברית, זה כבר ידוע, אבל מה שהיה שונה מאוד בסרטה של טליה לביא הוא זירת ההתרחשות — בסיס חיל האוויר בדרום. דמויות לובשות מדים אינן דבר נדיר בסרטים ישראליים, אבל קומדיות הן כבר מקרה אחר.

בעבר צה"ל היה נתון ללא מעט חצי לעג והומור. הרי אי אפשר לדבר על הקולנוע הישראלי בלי להזכיר את "גבעת חלפון אינה עונה", וגם מחזאים גדולים כמו חנוך לוין והלל מיטלפונקט התעסקו בטירוף ובכאוס של צה"ל. עם זאת, במהלך שנות התשעים והאלף החדש, נדמה שאיבדנו יכולת לצחוק על צה"ל, והסרטים שעסקו בו היו דרמות כבדות שעוררו אי־נוחות גם אצל הצופים מבית, בהם"לבנון" ו"בופור".

נדמה ש"אפס ביחסי אנוש" שחרר איזה צוואר בקבוק, ומאז צצות לא מעט קומדיה ישראלית שלא מתביישת לשבור את האתוס של לובשי המדים.

"אני חושב שזה הכרחי," אומר איציק קריחלי, שכתב וביים עם בן בכר את הקומדיה "הלהקה האחרונה מלבנון" שיוצאת בסוף השבוע לבתי הקולנוע. "יותר מדי אנשים מקריחים פה מרוב הלחץ, אז מה עוד נשאר לנו חוץ מלצחוק על עצמנו? כמה אפשר ללקק פצעים? עד זוב דם אתה מלקק. שכחנו שאנחנו יהודים, אנחנו חיים מלצחוק על עצמו. אחרת איך נשרוד?".

"הלהקה האחרונה בלבנון". קומדיה פרועה על ג'ובניקים שנשכחו מאחור צילום: עמית יסעור

"הלהקה האחרונה בלבנון" מספר על שלושה ג'ובניקים המגלים שהם נותרו מאחור על אדמת לבנון לאחר הנסיגה, ומוצאים את עצמם נרדפים על ידי פלאנגות וגם על ידי חיילים ישראלים אחרים. סרטם של בכר וקריחלי (שגם משחק באחד מתפקידי המשנה) הוא קומדיה פרועה, מצחיקה מאוד, שלא מפחדת ללעוג למצב הביש.

"הייתי סטנדאפיסט צבאי", מספר קריחלי על תחילת העבודה על הסרט, "ואני זוכר ששמעתי על שלושת החיילים שנחטפו בהר דב. הדבר הראשון שהרגשתי הוא הזדהות, ושאלתי את עצמי מה הייתי עושה במצב כזה, האם הייתי נשבר תחת עינויים? מצד שני, חשבתי, הרי מה החיזבאללה יכולים להוציא ממני? שיעורי גיטרה? וזה בעצם היה המשפט הראשון שכתבתי לתסריט, משם הכל התחיל להתגלגל".

כיום נראה שקל יותר למצוא קומדיות על הצבא מאשר סרטים חמורי סבר שעושים חיל בפסטיבלי חו"ל. לאחרונה ראינו, למשל, את "פלאפל אטומי" שבו דרום הארץ הופך לקרקס של בעיות ביטחוניות, ו"ילד טוב ירושלים" שבו מגלה הדמות הראשית שאביה שנהרג במלחמה היה פחות גיבור קרבות ויותר סוחר סמים על קו ישראל־לבנון. כל זאת מבלי להזכיר את סדרת הטלוויזיה "תאג"ד" שעלתה לאחרונה.

"אפס ביחסי אנוש". אחת ההצלחות הגדולות בתולדות הקולנוע המקומי צילום: ערן כהן

הפחדנים לשלטון

סרט שלקח את הגיחוך לקיצוניות גדולה עוד יותר הוא "מסווג חריג" שביים בועז ארמוני על פי תסריט של ליאור לדרמן. מדובר בקומדיית אימה בכיכובו של איתי זבולון, במרכזה ג'ובניק חלשלוש שנשלח לאבט"ש באמצע שום מקום, ומגלה שהוא נתון לסכנה אמיתית שאין לדעת אם באה מבחוץ או מבפנים. הסרט זכה גם הוא להצלחה, והוקרן בשנה שעברה שלושה חודשים בבתי הקולנוע.

"קראתי את התסריט איפשהו בשנת 2011", מספר ארמוני, "לא חשבתי על הקונטקסט של הקולנוע הישראלי, אלא בעיקר הזדהיתי ברמה האישית. בתור חובש בשריון, סוג של חייל נפל, לא זכרתי שראיתי ייצוגים שלי בתרבות הישראלית, להוציא את 'התגנבות יחידים'".

על פי ארמוני, זהו בעצם הקו המקשר בין הקומדיות החדשות. זה לא שהאתוס של החייל הקרבי נשבר, אלא שפתאום יש מקום גם לצבא האחר: "בכל הסרטים האלו יש פתאום האדרה של החיילים הג'ובניקים, החנונים, הפחדנים, וזה מה שמאוד מעניין מבחינת הזמן והתקופה. הסרטים הם על השוליים של הצבא, הטבחים, החובשים, הפקידות, שזה בעצם רוב העם. רוב האנשים זוכרים את הצבא שלהם בצורה הזאת. היה טבעי שהאתוס הצה"לי יישבר כשהאנשים האלו יגיעו לעשות קולנוע ולספר את סיפוריהם".

הבמאים איציק קריחלי (משמאל) ובועז ארמוני. סרטים על השוליים של הצבא צילום: שירלי שטיינברג , עמית יסעור

לצחוק על רון ארד

"לפני הגיוס חשבתי שבצבא כולם נלחמים, כולם חשובים", מוסיף קריחלי, "ואז אתה מגיע, ומגלה ששבעים וחמישה אחוזים זה ג'ובניקים, ומתוכם תשעים אחוז לא עושים כלום. אתה מגלה שמצד אחד כל האתוס הצבאי הוא נכון, אבל שיש הרבה שהם פארשים כמוך. יש עוד צבא שלם שלא מדברים עליו".

אבל האם הקהל הישראלי באמת מוכן לראות איך עושים צחוק מאחת הפרות הקדושות שנותרו? הקומדיות אמנם עושות חיל בקופות, אבל נשמעים גם לא מעט קולות אחרים.

"'מסווג חריג' יצא בזמן גל פיגועי הדקירות של 2015 והיתה תחושה מאוד לאומנית באוויר, היה מפחיד ומלחיץ", מספר ארמוני. "הסרט לא היה אנטי־צה"לי, ועם זאת, באווירה שנוצרה אנשים לקחו מאוד קשה את זה שחיילים בסרט נדקרים למוות בקלוז־אפים. אחרי שבועיים־שלושה זה נדם.

קריחלי גם נתקל בתגובות שונות בהקרנות המקדימות לסרטו. "יש בדיחה אחת בסרט שמזכירה את רון ארד", הוא אמר, "והיה מדהים לראות איך הקהל נקרע ואז בבת אחת פתאום יש השתקה כזאת. זה דווקא נותן לי להרגיש שנגעתי במקום חשוב".

"מסווג חריג". קומדיית אימה צילום: Picasa; משה משעלי