המעצבת לילך אלגרבלי: "הרגשתי שאיבדתי ילד"

המעצבת לילך אלגרבלי, מי שייסדה את מותג האופנה המצליח לילמיסט ו־11 שנים לאחר מכן איבדה אותו, מקימה שוב מותג בעיצובה ומוכיחה שזה הייעוד שלה: "זה כנראה שיעור שהייתי צריכה לעבור. כשמכרתי את לילמיסט חוויתי משבר גדול, הרגשתי שאיבדתי ילד. אבל הלכתי ועשיתי עוד אחד".

אלגרבלי (42) פתחה את לילמיסט ב־2003 ועיצבה במסגרתו קולקציות קוטור בלבד. "שבע שנים זה היה מותג יקר של שערים ומגזינים, ממש תור הזהב באופנת הקוטור הלבישה", היא מספרת. ואז, בתחילת העשור הנוכחי, היא החליטה לשנות גישה ולהכניס שותף, צביקה אסור, איש עסקים מתחום הטקסטיל, שיש לו הבנה רחבה יותר בשיווק. יחד הם הציעו קו נגיש לסלבריטאיות, שעטו על עצמן את העיצובים ונכללו ברשימת המתלבשות הטובות פעם אחר פעם.

מעצבת לילך אלגרבלי צילומים: דנה קופל

אבל העדנה לא נמשכה זמן רב, ובאוגוסט 2014 נאלצה למכור את החלק שלה בשל סכסוך שותפים עם אסור, ומצאה עצמה מחוץ למותג שבנתה במו ידיה ושהיה מזוהה עמה מאוד.

צבעוניות ושילובים נועזים

לא עבר הרבה זמן והאצבעות שלה החלו לעקצץ בעצבנות. "ידעתי שלילמיסט הצליחה אבל היה לי קשה לנכס את ההצלחה לכישרון שלי, ותהיתי אם עוד יש לי עתיד בתחום שאני כל כך אוהבת. ישבתי בבית בחוסר ודאות עד שחברה סיפרה לי על קונטיינר של בדים צבעוניים שצועק את שמי והחלטתי ללכת לראות".

וככה היא חזרה לעצמה. לפני כשנה הקימה מותג חדש, שנושא את שמה, אשר נמכר בחנות אינטרנטית ייעודית וב־50 נקודות מכירה ברחבי הארץ. בתוך שנה מכירות המותג זינקו, ובעקבות ההצלחה היא פתחה חנות בכיכר דיזנגוף. אלגרבלי מאמינה שזה בגנים. "סבתא שלי ושבע אחיותיה היו תופרות, ופעם תופרת היתה ממש מעצבת, לא רק מכפלות ותיקונים כמו היום", היא נזכרת. "כבר בגיל 11 רשמו אותי לחוג תפירה במתנ"ס, שבו כולן היו נשים מבוגרות חוץ ממני. את הבגד לבת מצווה תפרתי לעצמי". 

שמלה של המותג לילך אלגרבלי צילום: גלעד בר שלו

מוֹכרת אמון

אלגרבלי מעצבת בגדים בגזרות אוברסייז נוחות ומחמיאות, ויש לה סימן היכר: הצבעוניות. היא לא מפחדת מהדפסים ומשילובים נועזים, וגם הבגד הצבעוני ביותר מקבל אצלה מסגרת מעודנת על הגוף. כרגע היא מציעה פריטים לנשים עד מידה 42, אך מתכננת לעצב גם מידות גדולות. בכלל, כשמדברים איתה על העתיד מבינים כמה דרייב היא שואבת דווקא מהמקום שבו נכוותה.

את מרגישה שהשתנית בגישה שלך בעקבות מה שקרה?

"מאוד. השתניתי ובגרתי. כשהתחלתי הייתי בת 30, חסרת ניסיון. אבל גדלתי בכל המישורים והקמתי חברה חדשה לבד. זה לא היה קל, התחלתי עם שני עובדים, אבל תוך שנה כבר נהיינו 16".

אם המותג המקוון הצליח כל כך יפה, למה הרגשת שאת צריכה גם חנות?

"אני אוהבת מאוד את הקשר עם הלקוחה והוא חשוב כדי לחקור ולפענח מה היא צריכה עכשיו. החנות האינטרנטית אתגרה אותי מאוד, כשנשים קונות שם בגדים אני מרגישה שהמוצר האמיתי שאני מוכרת הוא אמון. ברור לי שהחנות המקוונת עובדת ותעבוד יפה, אבל רציתי לאפשר להן לגעת בבגדים בפעם הראשונה שהן יוצרות קשר עם המותג, לראות פנים ולדעת שיש לאן לחזור אם ירצו להחליף, נגיד".

יש לך מוניטין של שנים והמותג חדש. את מרגישה שמשהו השתנה?

"אני רואה שינוי ואני חושבת שהוא התאפשר בעקבות האתר דווקא. קהלים שבעבר לא נחשפתי אליהם, כמו דתיות או לקוחות מאזורים מרוחקים, מזמינים את הבגדים שלי, והגיוון של האוכלוסייה גורם לי להיות יותר קשובה אליה".