הסרט "היהודים" צוחק על הסטריאוטיפים של העם הנבחר

הבמאי היהודי איוון אטאל, שגם משחק בסרט, בוחר להביא את היהודי הטיפוסי למסך כמו שהוא, ללא כל התייפיפות, במחשבה שהנצחת הסטריאוטיפ היא שאולי תערער אותו. העניין הוא שכל זה טוב ויפה, אבל זה רק על הנייר

אור סיגולי 08:2206.10.16

תגיות:

הסרט הצרפתי החדש "היהודים" מציג רצף מערכונים סטריאוטיפיים על העם הנבחר וכך מנסה להחזיר את אותן דעות קדומות לשיח ואולי לנתץ אותן. התסריטאי והבמאי היהודי איוון אטאל, שגם משחק בסרט, בוחר להביא את היהודי הטיפוסי למסך כמו שהוא, ללא כל התייפיפות, במחשבה שהנצחת הסטריאוטיפ היא שאולי תערער אותו. העניין הוא שכל זה טוב ויפה, אבל זה רק על הנייר.

במבחן התוצאה התחושה היא שהזמינו אותנו להרצאה מעניינת, אבל כשהמרצה עולה לבמה, בחליפה מכובדת ומראה מרשים, הוא פוצח במופע של קולות, גרעפסים ונפיחות בציפייה שנתגלגל מצחוק.

"היהודים" (בצרפתית "הם בכל מקום", Ils sont Partout) מחולק לפרקים, שכל אחד מהם מוקדש לדעה קדומה אחרת. נדמה שכל וינייטה שכזו גרועה ומביכה מקודמתה, והשפל הוא בסיפור על סוכן מוסד תל־אביבי שחוזר בזמן כדי להרוג את ישו התינוק. יהיה קל מאוד להגיד שהסרט פשוט רע, אבל נדמה שאטאל, שמשמש בסרטו כמין חוליה מקשרת בקטעים שבהם משוחח על יהדותו עם הפסיכולוג שלו, ממש רצה שניפול למלכודת הזאת ונימשך לשיח הזה בכוח. אמנם אין כל רע בבדיחות עדתיות או בדמויות שמבלות סצנות שלמות בלצווח זו על זו, אם הן במינון הנכון, אך כאשר כל השאר סובל מעשייה מפוקפקת, משחק רע והיעדר פואנטה, הסרט עגום הרבה יותר.

הסרט "היהודים". עדיין מחכים לפואנטה צילום: David Koskas

אטאל לא מצליח לייצר אפילו רגע אחד בעל עומק, והדברים מתדרדרים כשהוא מנסה לעבור בין הקומי והדרמטי בעדינות של עדר פילים בחנות יודאיקה. רגע אחד מצמרר הוא בדיחה ארוכה על חשבונו של חולה אלצהיימר יהודי שלא מצליח להיזכר במספר הטלפון שלו, שבו לפתע מתברר שהוא למעשה ממלמל את המספר שנצרב על ידו באושוויץ. לצופים המבולבלים אין ברירה אלא לשבת ולחכות שהרגע הזה ייגמר.

כמה שחקנים מפורסמים הסכימו להשתתף בסרט המוזר הזה, כמו שרלוט גיינסבורג וכמובן דני בון, שכנראה לא מסכים שיצטלם במולדתו סרט על יהודים מבלי שיקראו לו. גם כמה מגדולי שחקני ישראל צצים בו לרגעים, ובהם רבקה מיכאלי, אילן דר וגבי עמרני, אבל קשה לומר שהם משפרים את המצב. "היהודים" אפילו לא פרובוקטיבי במיוחד, הוא סתם רצף מערכוני הצגת כיתה ו' שנשכחים במהרה מהתודעה. אם רצה הסרט לשאול שאלות בנוגע לתפיסת היהודים בעולם, קשה לומר שהצליח לו. למעשה, השאלה העיקרית שעולה ממנו היא "מה זה היה?".