האמן דניאל ווטקינס הפך את תמונות הפרופיל של חברי הפייסבוק שלו ליצירות פסנתר

כשנכנסים לתערוכה "All my Friends" של האמן הקליפורני דניאל ווטקינס, נתקלים במראה לא שגרתי: את פני הצופה מקבלות שורות של קלטות אודיו לבנות רגילות, זו מעל זו, ועל כל אחת כתוב בטוש שחור שם: לאון פוסיי, לינדסי דנילברג, קלי קילגור, בדומה לשמות המוזיקאים וההרכבים שהיינו כותבים על הקלטות הביתיות שהיו הדרך השכיחה להפצת מוזיקה פיראטית בשנות השמונים והתשעים - רק שאלו לא מוזיקאים.

הקלטות, 463 במספר, מחוברות לקירות בווים שמאפשרים להסיר אותן, להכניס אותן לטייפ ולהאזין למה שמוקלט עליהן: יצירות פסנתר אבסטרקטיות ומוזרות לשמיעה, באורך שנע בין כמה עשרות שניות ל־20 דקות. אבל כדי להבין מה בעצם אתה רואה ושומע צריך לקרוא את הטקסט שמלווה את התערוכה. כל אחת מהקלטות, הוא חושף, מכילה עיבוד מוזיקלי לתמונת הפרופיל מחשבון הפייסבוק של האדם ששמו מתנוסס עליה, שאותו יצר ווטקינס בתהליך של המרת המידע מפורמט אחד לאחר שוב ושוב. 463 השמות, כפי שאפשר לנחש משם התערוכה, מרכיבים את רשימת חברי הפייסבוק של האמן.

ווטקינס והמיצג "All My Friends". תמונת הפרופיל הומרה ליצירה על קלטת צילום: דניאל ווטקינס

"הפרויקט נולד מהרצון לקחת תמונות, שהן משהו שאנחנו תופסים כסופי ובעל נוכחות מוגדרת מאוד, ולראות איך אפשר לחלץ מהן רבדים חדשים של הבעה. התחלתי בכל מיני סוגים של גליץ' ארט - כלומר כתיבת תוכנות שהופכות אותן לאימג' שונה בצורה ממוכנת - אבל לא הייתי מרוצה מהתוצאות, עד שבנקודה מסוימת ניסיתי להפוך אותן לסאונד ולהוסיף עוד שכבות של צליל", מספר ווטקינס ל"כלכליסט". הניסיונות הללו התגבשו לתהליך העבודה האחיד שעברה כל תמונה במסגרת הפרויקט: אוסף התווים שמהווה את המידע הגולמי בקובץ הגרפי הוזן לתוכנת עריכת האודיו "אדאסיטי", שהמירה אותו לגל קול שנשמע כסוג של זמזום מתמשך. לאחר מכן הגל הומר לקובץ MIDI, השפה הדיגיטלית התקנית שמשמשת לתקשורת בין כלי נגינה, והוזן לתוכנה שמדמה נגינה בפסנתר. "בחרתי בצליל של פסנתר כי הוא מזוהה כסטנדרט הכי בסיסי של המוזיקה המערבית. שיחקתי גם עם צלילים של כינור וכלי הקשה אבל זה לא ממש התאים למה שרציתי לעשות".

החלה כסוג של ברירת מחדל: "זה היה ארכיון החומרים הנגיש ביותר. בהמשך הבנתי שיש פה עוד סוגיות מעניינות - תמונת הפרופיל היא הזהות שלהם ברשת. מצד אחד, כשהם שמים אותה שם, הם במובן מסוים מציעים אותה לעולם לשימושו החופשי, והשימוש שאני עושה בתמונות מאוד תמים - אבל מצד שני, אני עושה את זה בלי לבקש רשות. עם זאת, רק חבר פייסבוק אחד ששמע על הפרויקט התעצבן וניתק איתי קשר".

העבודה מזכירה במובן הזה יצירות אמנות אחרות מהתקופה האחרונה שהעלו שאלות על פרטיות וקניין רוחני סביב תמונות אישיות המופצות ברשת, למשל אלו של האמן האמריקאי הידוע ריצ'רד פרינס שעוררו בשנה שעברה סערה ציבורית כאשר הדפיס צילומי אינסטגרם שלקח מאנשים אקראיים, הציג אותן בתערוכה וביקש עשרות אלפי דולרים לכל צילום, או היצירה "טינדר אין" של דריס דפורטר, שהציג תמונות פרופיל של משתמשי טינדר לצד צילומים בעלי אופי עסקי יותר של אותם האנשים מדף הלינקדאין שלהם.

מוזיקה לפרצוף שלך

התערוכה של ווטקינס (שנחשפה חלקית ברשת ותוצג במלואה החל מפברואר הקרוב בגלריה סטת'מור במרילנד, עם דפי תווים של היצירות לצד ההקלטות) לא עוררה עד כה דיון אמוציונלי, אולי כי היא לא כוללת את התמונות עצמן.

אבל ייצוג תמונות פרופיל באמצעות סאונד מעלה שאלות נוספות, למשל מה אומרת עלינו נעימת הפסנתר שמופקת מהתמונה שלנו? והאם קטע מוזיקלי עשוי להיתפס כמייצג זהות במידה דומה לייצוג הוויזואלי? "אני, לדוגמה, מוצא את עצמי נמשך במיוחד לנעימות שנוצרו מתמונות הפרופיל של אנשים הקרובים אליי, כמו בת הזוג שלי כריסטינה או ההורים שלי", מספר ווטקינס, "אבל רציונלית, אני יודע שזה לא תוכן היצירה שמשנה אלא הזהות של האנשים מאחוריה". כמה מהאנשים שהאזינו ליצירות שהופקו מתמונת הפרופיל שלהם, הוא אומר, הגיבו באי־נוחות. "כנראה שהאופי הכאוטי של המוזיקה הפריע להם. אולי הם ציפו שתמונת הפרופיל שלהם תתורגם למשהו הרמוני וקל יותר לעיכול”.

היופי בטכנולוגיה גרועה

דיון אחר ש"All My Friends" מייצרת הוא במשמעות התרבותית של טכנולוגיות אחסון מידע, ובעיקר הבחירה בקלטות אודיו אנלוגיות מיושנות. מצד אחד, יש בכך ערך נוסטלגי - לא מעט להקות אינדי וחובבי מוזיקה החלו להחזיר את הקלטות לאופנה לאחרונה ומצד שני הפורמט, על מגבלת הזמן שלו, איכות ההקלטה הירודה, שחיקת הסלילים והצורך להריץ את הקלטת פיזית לנקודה שאליה רוצים להגיע הוא האנטיתזה המושלמת לסטנדרטים הנוכחיים של הקלטות דיגיטליות באיכות גבוהה הנשמרות בענן. "חשבתי להשתמש בתקליטורים, אבל הם לא כל כך מעניינים ויזואלית וגם עלולים להישרט או להישבר כאשר אנשים יסירו אותם מהקיר כדי להקשיב", אומר ווטקינס. "אני מוצא את זה נוסטלגי ורומנטי, ויש משהו יפה דווקא בשימוש בטכנולוגיה גרועה".