אסיר של אמנות

התכתבות עם עשרה אסירים נידונים למוות בבתי כלא בנאשוויל, טנסי, ארה"ב, עומדת במרכז עבודתו האחרונה של אדם יקותיאלי, מאמני הרחוב הבולטים בעולם, הידוע בכינויו Know Hope.

בראיון ל"כלכליסט", שבו הוא חושף לראשונה בתקשורת הישראלית את דמותו האמיתית, יקותיאלי מספר מה עומד מאחורי שלטי החוצות ברחבי נאשוויל הנושאים משפטים קצרים כגון Falter in my struggle (הותשתי במאבקי), Their way of thinking (דרך החשיבה שלהם) ו־ I will always resist (תמיד אתנגד). תערוכת החוצות, ששמה Vicariously Speaking, או בתרגום חופשי "לדבר באמצעות שליח", עלתה ביוני ויורדת היום. המשפטים, שלקוחים מתוך מכתבי האסירים, כתובים בכתב ידו המזוהה של יקותיאלי, וקוראים לאנשים לעצור לרגע ולחשוב, כאנטיתזה לפרסום, עמדה שאמנות יכולה לעתים להכיל.

לא מקדם אג'נדה

"רציתי שהאינטראקציה של הצופים עם העבודה תהיה כמה שיותר אובייקטיבית ולא תקדם שום אג'נדה, שאנשים יראו את הטקסטים האלה ויקשרו אותם לאסוציאציות ולמטענים האישיים שלהם", מספר יקותיאלי (30), שמזוהה עם שפה ואיקונוגרפיה של דמויות עצובות ומלאות אהבה. הוא מציג באינטנסיביות בגלריות ומוזיאונים ברחבי העולם, וכל אותה העת פועל במרחב הציבורי ומיוצג על ידי ארבע גלריות: גורדון התל־אביבית, לזרידס בלונדון, Openspace בפריז ודיי קונצטגיידין שבקלן, גרמניה. הוא חי ויוצר בסטודיו שלו בתל אביב.

איך הגעת לפרויקט הזה?

"המנהלת האמנותית של מרכז האמנות אוז בנאשוויל, לוריין שנלינג, ביקרה בארץ והזמינה אותי לעשות ציור קיר על החזית של המרכז כדי ליצור דיאלוג עם השכנים מסביב. כששאלתי מיהם השכנים, ענתה: 'שלושה בתי כלא גדולים'. אז הצעתי לעשות עבודה אמיתית משותפת עם השכנים".

במכתב הראשון ששלח כתב יקותיאלי: "זה משונה לכתוב למישהו שאתה לא יודע שום דבר עליו, במיוחד כשיש כוונה לנהל חלופת מכתבים, אז אפשר פשוט להתחיל מהרגע הזה".

בהמשך הוא כתב: "בדרך כלל נהוג להתחיל באקספוזיציה ארוכה של היסטוריית חיינו, בואו נתחיל מההווה והיתר ייפרס באופן אורגני בהמשך".

של חוצות של יקותיאלי בנאשוויל. "הותשתי במאבק" צילום: אדם יקותיאלי

מערכת שבורה

האסירים ענו לו תשובות מרגשות. אחד האסירים, שכלוא 22 שנה, כתב שהוא מתמודד עם מוות במשפחה ותמיכת החברים מסייעת לו. הוא מעביר את הזמן במציאת דרכים לבנות מחדש מערכת שבורה בהתייחסו לבית הכלא, והוסיף שתמיד יתנגד לדרך החשיבה שלהם, כיוון שהוא מאמין ששינוי הוא אפשרי. לסיום הוא כותב שהוא נדהם שמישהו מבחוץ מביע דאגה. מכתב אחר קיבל יקותיאלי מאסיר בן 55 שעובד בעבודות תחזוקה בכלא. העבודה עבורו היא מפלט מנטלי "כיוון שלהחליף צנרת נוזלת היא אותה עבודה בכל מקום". כך הוא מרגיש שחייו מתנהלים באופן נורמלי יחסית. הוא מספר במכתב על יוזמות אקטיביסטיות שהוא לוקח בהן חלק, כמו תוכנית שהוא מרצה בה מול בני נוער בסיכון, ומספר להם את סיפור חייו בתקווה שלא יעשו את הטעויות שהוא עשה. כמו כן הוא מציין בסוף המכתב שמערכת הכליאה בארצות הברית הפכה לתעשייה הפועלת עבור רווחים כלכליים, וזה בעייתי מאוד.

יקותיאלי עונה לאסירים במכתבים כנים וישירים, ומשתף אותם בלבטיו ורעיונותיו הפילוסופיים והאמנותיים. "הסיבה שהתחלתי להשתמש בשם האמיתי שלי היא סוג הדברים שאני עושה עכשיו. אני עובד עם אנשים ומבקש מהם להיות פתוחים, לכן גם אני חייב לעשות את זה. זה שונה מאוד מהאלטר־אגו של Know Hope שמגיע עם מטען מסוים, זה להוריד את כל המחסומים והמגננות, ואני חושב שיש לזה השפעה גדולה יותר ושזה עובד".

יקותיאלי חושב הרבה בזמן שהוא מדבר, מתלבט הרבה, מעלה טענה ומיד מביא טענת נגד, ובכל זאת העמדות שלו צלולות.

"אני רוצה להבין את הסיטואציה האנושית בתוך הנושא הטעון הזה ולא להיכנס לדיון על צדק", מסביר יקותיאלי. "אנשים הגיעו לכלא מכל מיני סיבות ונסיבות. חלק מהם כלואים כמעט 30 שנה, חלק צעירים יותר. הם מגיעים מרקעים שונים וקשים. אף אחד לא יודע מתי הוא יוּצא להורג. זה מצב קיצוני מאוד. אני לא אומר שהכל נסלח. אני לא יודע מה הם עשו, אבל יש הרבה גזענות והרבה מחלות נפש שלא טופלו מעולם. המערכת שבורה ולאסירים עושים דה־הומניזציה".

מהיכן מגיעה המשיכה שלך לנידונים למוות?

"זה אף פעם לא היה נושא שידעתי שאני רוצה לעסוק בו. חשבתי על הנושאים האלה בעבר, התלבטתי לגביהם פילוסופית, ההזדמנות הגיעה, וזה נראה לי מעניין. לא עשיתי מחקר מקדים על האסירים, כדי שאהיה כמה שיותר ניטרלי ואהיה מסוגל להגיב רק למה שהם משתפים. בתוך כל הדבר הזה אני מנסה לעקוף את מלכודות השיח המוסרי־בירוקרטי־אידיאולוגי על האופן שבו המערכת פועלת, אז אני ממשיך לפעול ומקעקע אנשים". השלב הבא של הפרויקט הוא קעקוע המשפטים על אנשים שחיים מחוץ לבית הכלא בנאשוויל, כך הם ימשיכו להדהד וללוות את חיי היום־יום שמחוץ לכלא".

אתה רואה קשר בין אמנות למוות?

"תמיד עסקתי בזמניות, אבל פה זו לא מטפורה, זה הדבר עצמו. אנשים נמצאים בסיטואציה מאוד אמיתית ומאוד קיצונית, אז תמיד אני בודק את עצמי ואת המניעים שלי. קל מאוד לעבוד עם אנשים ובעצם רק לקחת מהם. ההתלבטות המוסרית ממשיכה כל הזמן".

משהו בביוגרפיה שלך הוביל אותך לחשיבה האמפתית הזאת?

"זו האידיאולוגיה שלי. המציאות מספקת כל כך הפוך מזה שהעבודות שלי הן אופוזיציה רגשית לדברים.

"דווקא העובדה שהעולם פחות ופחות אמפתי היא סיבה להיות אמפתי. אם אתה לא מקדם אמפתיה, אתה חלק מחוסר האמפתיה. זה אולי מאוד פשטני אבל זה ככה".

אנשים באמת נענו לקול הקורא ששלחת. זה לא רעיון קיצוני מדי?

"האמת שהיתה היענות די גדולה וזה ממש הפתיע אותי. לא כתבתי את כל הפרטים בקול הקורא.

"פרסמתי כרגיל בפייסבוק שאני מחפש אנשים שרוצים להתקעקע. ואנשים באמת רצו להתקעקע; יותר מזה: הם רצו לקחת חלק גדול יותר - להשמיע את קולם של אנשים שאין להם קול".

כיתוב חוצות "תמיד אתנגד" צילום: אדם יקותיאלי