הבמאי דיוויד גורדון גרין: "אני לא מחפש שובר קופות"

ההזמנה של הבמאי דיוויד גורדון גרין לישראל הגיעה בדיוק בזמן. "אני עובד כרגע על המון פרויקטים אבל מנסה להפחית קצת את העומס", הוא אומר בשיחת טלפון לקראת ביקורו.

"יש לי סדרת טלוויזיה בהפקה, סדרה נוספת בעריכה, סרט שסיימתי ועוד כמה בפיתוח. לכן אני מנסה לקחת הפסקה למשך שנה ולטייל לטובת השפיות והמשפחה שלי. הביקור בתל אביב בוודאי ייתן לי הזדמנות לחקור אנשים ומקומות חדשים, ויעניק לי חוויות והשראה שיתרמו לעבודה היצירתית שלי".

גרין (41) מוּכר לרוב הקהל בזכות "פיינאפל אקספרס", קומדיית סטלנים בהשתתפות סת' רוגן וג'יימס פרנקו משנת 2008, שהפכה לסרט קאלט. אבל רוב יצירותיו הם סרטים אטיים ופואטיים שצולמו באזורי ספר אמריקאיים. המעבר הזה בין סרטים אמנותיים לקומדיות פרועות הפך אותו לאחד היוצרים הכי מעניינים שפועלים כיום.

עוד לפני גיל 30 ביים שלושה פיצ'רים דלי תקציב שזכו לאהדה ולפרסים רבים, ועכשיו הוא כבר עובד עם גדולי השחקנים. גם שלושת סרטיו האחרונים, "ג'ו" עם ניקולס קייג', "מנגלהורן" בהשתתפות אל פאצ'ינו ו"משברים בע"מ" בכיכובה של סנדרה בולוק, הוקרנו בארץ. 

מתוך הסרט "ג'ורג' וושינגטון"

הביקור היחיד שלו בישראל עד כה היה לפני 16 שנה, כאשר סרט הביכורים שלו "ג'ורג' וושינגטון" הוקרן בפסטיבל ירושלים. לאחר 11 סרטים, שתי סדרות טלוויזיה ופרסים מכל העולם הוא מגיע בשנית, הפעם לתל אביב, לשפוט בפסטיבל סרטי הסטודנטים, שיתקיים ב־9–16 ביוני.

גרין נולד בארקנסו שבארה"ב וכיום חי באוסטין, טקסס, רחוק מההמולה של לוס אנג'לס וניו יורק. קולנוע הוא למד באוניברסיטה נידחת בצפון קרוליינה. "אף אחד לא הכיר את המקום הזה כשהתחלתי ללמוד שם", הוא מספר, "כולו היה מורכב מסטודנטים שלא התקבלו לשום מקום אחר. זו הסיבה שאני התקבלתי, פשוט לא היתה תחרות. זו היתה התקופה הטובה בחיי". במהלך לימודיו התחבר גרין עם קבוצת קולנוענים שאיתם הוא עובד עד היום, ובהם הצלם הקבוע שלו טים אור והשחקן דני מקברייד. "זה הדבר הכי חכם שאני יכול לייעץ לצעירים", הוא אומר לקראת המפגש עם הסטודנטים הישראלים, "להקיף את עצמם באנשים שעוזרים להם ליצור ולהישאר איתם כמה שאפשר".

סת' רוגן וג'יימס פרנקו ב"פיינאפל אקספרס"

לגרין שלושה קריטריונים שעל פיהם הוא בוחר את הסרט הבא שלו. "אני בדרך כלל שואף לעשות משהו שמפחיד אותי, שלא עשיתי לפני כן. לפעמים אני גם מנסה לבנות פרויקט סביב שחקן, ומדי פעם אני פשוט מחפש משהו כיף, כי צריך גם ליהנות".

איך הגעת לבימוי של "פיינאפל אקספרס"?

"הסרטים הקצרים שלי במהלך הלימודים היו קומיים מאוד, אז מי שהכיר אותי אז לא היה מופתע כל כך מהשינוי. האמת, התגלגלתי לזה במקרה. דני מקברייד, שהיה עוזר במאי שלי ואז שחקן בסרט השני שלי, פגש את סת' רוגן וג'אד אפאטו ('בתול בן 40', 'אסון מהלך') ואמר להם שאנחנו רוצים לעשות קומדיה. הם הזמינו אותנו לפגישה ותמכו בנו בצורה נפלאה. זאת היתה כניסה מוצלחת מאוד לעולם של הוליווד".

בננות במיקרוסקופ

אף שעולם הקומדיה מעולם לא היה זר לגרין, בתחום סרטי האינדי לז'אנר הזה אין הרבה מקום. "קשה לעשות קומדיה עצמאית", הוא מסביר, "אם אין לך הרבה כסף או גישה לקומיקאי מפורסם זה כמעט בלתי אפשרי, והקהל פחות סובלני לסוג הזה. יש יוצאי דופן כמו 'נפוליאון דינמיט', אבל הם נדירים. כשאני עושה סרט קטן אני חייב לחשוב מי יגיב אליו, הקהל גם ככה מצומצם".

בתחילת הקריירה שלו כתב גרין את תסריטיו בעצמו, אך כיום הוא מוצא את העבודה הזאת כמעט בלתי אפשרית. "שיטת

העבודה שלי היתה לקום בכל בוקר בשעה חמש ולכתוב חמש שעות ברציפות. עכשיו, כשאני אבא, זה ממש לא מתאפשר. היום בבוקר, למשל, עוד לפני שבע וחצי כבר הייתי צריך להסתכל על בננות במיקרוסקופ עם ילדיי בשביל עבודה לבית הספר. על קריירה ככותב מקצועי אני חושש שוויתרתי בשבילם, אבל אני לא מצטער על זה. למזלי, מגיעות אליי כל כך הרבה הצעות שאני לא צריך לעבור את החלק הראשוני של הכתיבה, ופשוט משכתב את התסריטים שאני רוצה לביים".

אחרי שלוש קומדיות הוליוודיות שהתקבלו באופן מעורב, ב־2013 חזר גרין אל הקולנוע האמנותי עם "פרינס אבלנש", שעליו זכה בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין. את היכולת ומרווח הנשימה לעבוד בתקציבים מצומצמים הוא משיג כבמאי פרסומות ובשמירה על חיים שקטים. "אני נוסע במכונית מצ'וקמקת", הוא מפרט, "וחי בשכונה לא מפוארת באוסטין". לגבי חזרה להפקות הגדולות הוא מסויג למדי, "זה לא שלא הייתי רוצה לעשות איזה 'מלחמת הכוכבים', אבל אף אחד לא הציע לי. בכל מקרה הייתי חושב פעמיים אם להיכנס לזה, כי הסרטים האלה צריכים להכניס כל כך הרבה כסף, שהם הופכים לתוצר של ועדות".

מגבלה היא יתרון

היצירה בתנאים מגבילים ובמעט כסף גם עוזרת לו לשמור על עצמו בתוך העשייה, "אני מודע לרווחים, אבל אני לא מחפש את האישור הזה. יש הרבה דברים שאי אפשר לשלוט עליהם, כמו מה שקורה מסביב בעולם. כולם אוהבים הצלחה, פרסים ותורים ארוכים מחוץ לקולנוע. אבל אף שרגעי ההצלחה האלה מספקים, לא צריך שהסרט ישבור קופות, אלא שיהיה חוויה אישית".