כאב ראש

והנה, באלבום החדש, "A Moon Shaped Pool", רדיוהד מנסה לחזור לכתיבת שירים עם מבנה ברור ומסורתי יותר, בסטנדרטים שלה כמובן. התוצאה יכולה לשמח מעריצים ותיקים מלאי ציפייה, שסערו מהטריק היחצני של הלהקה לקראת השקת האלבום (מחיקת הנוכחות שלה ברשתות החברתיות), חיכו עם דפדפן פתוח על אתר הלהקה לרגע העלאת האלבום, ומאז שקועים בפרשנויות דקדקניות (מה זאת אומרת מה זה "Half of my life" ב-"Daydreaming", לא ידעתם שתום יורק נפרד מבת זוגו אחרי 23 שנה, שהם מחצית מחייו? לא שמתם לב שהכותרת של השיר הפותח את האלבום, "Burn the witch", הופיעה על העטיפה של האלבום "Hail to the Thief" מ־2003? אתם לא רציניים. תראו כמה זה עמוק ומיוחד).

עטיפת האלבום A Moon Shaped Pool. חסר השראה

אבל אחרי ההתרשמות שיש עוד אמנים שמצליחים לעורר כזאת התרגשות עם הופעת אלבום חדש, לא נשאר הרבה. כן, יחסית לרדיוהד מדובר באלבום קל לעיכול, אבל לא מצאתי הצדקה לצלוח אותו. 11 הרצועות הן מינימליזם נעדר השראה, עם שורות שחוזרות שוב ושוב כדי לייצר משהו שנשמע כמו פזמון חוזר, והתחושה הכללית היא שהאלבום בעיקר מתחזה לעמוק ומיוחד.

תום יורק. המעריצים כבר מפרשנים עד דק צילום: אם סי טי

מוזיקלית נראה שחברי רדיוהד עדיין מנסים להוכיח שניתן לכתוב מוזיקה בלי מלודיה מרכזית, אבל נשארים עם מילים שלא אומרות הרבה (או גרוע מזה, אומרות את הבנאלי). אי אפשר לבנות אלבום רק על ההילה של העצב המובנה שבקולו של הסולן. ב"Daydreaming", למשל, הפסנתר שחוזר בלופ על ליין אחד נאלץ לספוג התנגשות פראית של כלי מיתר באמצע, רק כדי שלא נרגיש שמרחו שיר שלם על שתי תיבות. התופים מגיעים לראשונה רק בשיר השביעי, "Identikit", והם מלווים בקלישאת אפקט אקו על הקול של יורק שמבכה על הזוגיות שאבדה לו. בעולם שבו קיימים אלבומים של רוברט ווייט ו־talk talk, שהשפעתם נשמעת כאן בבירור, אין סיבה להסתפק ברדיוהד. אפשר פשוט לפנות למקור.