אפור בחוץ, צבעוני בפנים
למונוכרום יש כוח אדיר: אותו נושא, אותה פלטת צבעים — ואיזה עושר מתקיים בתוך הצמצום
בכל חומר ובכל טקסטורה, כל צבע מקבל אופי שונה. גוון של אפור בשמלת משי הוא סיפור אחר כשהוא מופיע בסוודר, וגם אם הוא אהוב ללבישה, לא הייתי רוצה אותו כשטיח. האפור שמתאים לי לעיניים לא מתאים כריהוט, ובטח שלא מעיד על אהבתי הרבה לצבעים ולשילובים שמכניסים אותי לסיפור: תנו לי כחול של בריכה וירוק של עלים, והנה מופיע ריח החופש הגדול. תנו ירוק אזמרגד עם אדום רובי, ואני בארמון.
צבעים למדתי לעומק רק בשנה האחרונה, במסגרת לימודי ציור בסטודיו "חדר עבודה" של האמנית מאיה כהן־לוי. אחרי שלוש שנות הכנה של רישום בפחם וצבעי מים התחלנו לצייר בצבעי שמן. זו היתה שנה של צבירת ידע ורקע היסטורי לצד הכנת גלגלי צבעים וטבלאות ערבוב גוונים, שבמהלכה התחדדה בי ההכרה שאין צבע אבסולוטי באמת: יש אור שמשתנה תדיר, ויש רקע וצבעים שכנים, וכולם מקרינים על כולם ומשתנים בהתאם.
מעל לכל, האבחון השימושי ביותר שרכשתי הוא בחלוקת הצבעים לקרים וחמים — לא רק באופן הצפוי, אלא במבט מעמיק שמבדיל גם בין אדום חם לאדום קר, בין אפור חמים לאפור שמקפיא את הלב. "התגובה האנושית לצבע היא אינטואיטיבית ואוניברסלית", מסבירה כהן־לוי. "מבחינת העומק הרגשי, לבן משפיע אותו דבר על כולם. מה שהתפתח באופן שונה זו הפרשנות התרבותית: במערב, למשל, לבן הוא סמל לטוהר ולכן כלות לובשות אותו. בהודו זה צבע בגדי האבל, למשל של אלמנות, כי היחס של ההודים למוות הוא כאל משהו טהור". ככל שמתרחקים מצבעי היסוד מתפוגגת המשמעות האוניברסלית, והצבעים המשניים וגוני הביניים מקבלים הקשר מקומי, תרבותי ואישי יותר.
כריסטיאן דיור (משמאל, בחלוק לבן) בוחן שמלת ערב בעיצובו לפני תצוגה (ינואר, 1957) צילום: גטי אימג'ס
את הקשר בין היחס האינטואיטיבי לצבעים לבין עולם העסקים מתרגמת פרופ' ענת לכנר מאוניברסיטת ניו יורק. המיזם שלה,
hue-group.com, הוא ספריית צבעים דיגיטלית שמנתחת כמויות עצומות של מידע ("ביג דאטה"), מתייקת כל גוון — ואז מאפשרת להצליב נתונים ולשלוף מספרים: החל באיזה גוון של תיק, נעל או לק לציפורניים נמכר ביותר החורף בטוקיו לעומת מילנו, וכלה באיזה שילוב צבעים מאפיין לוגואים של חברות תרופות פופולריות בעשור האחרון.
"האפקט של בחירת הצבע הנכון למוצר בעיתוי הנכון הוא חזק מאוד", מסבירה לכנר. "ביונדאי, למשל, יש גאוני שיווק שקלטו שהצבע הכתום, שהיה להיט באופנה לפני כמה עונות, כבר נטמע כצבע מקובל; הם יצאו במכונית כתומה בעיתוי נכון, ובעקבותיהם גם חברות נוספות השיקו מכוניות כתומות. העניין הוא שהחלטות בנושאי צבע מערבות המון גורמים שתלויים זה בזה, וההצפה הזו יוצרת עומס שמקשה על קבלת החלטות לגבי צבעים. הביג דאטה היא כלי שמאפשר להחליט החלטות עסקיות שמבוססות על מספרים, על עובדות. זה משהו שלא היה בעבר".
אני נזכרת איך נדהמתי כשראיתי לראשונה, בגיל עשר, שקית של Rive Gauche, הבוטיק שפתח איב סן־לורן בסוף שנות השישים בגדה השמאלית. המעצב שעבר מהגדה הימנית הבורגנית, מבית דיור, תירגם את המהפכה לבגדי יוקרה בצד הקוּלי של העיר. הכל הונח שם, בלוגו של ריב גוֹש ("הגדה השמאלית", בצרפתית), שילוב נועז של כתום ופוקסיה לוהטים, בקווים נקיים ומודרניים: התשוקה, התעוזה, הלבנט, התמצות, העיתוי. מדויק וחזק.
שפת הצבעים, עתיקה ככל שתהיה, צועדת אל המאה ה־21 עם אפשרויות חדשניות שישפיעו על חיינו. עד אז, אמשיך לדבוק במונוכרום שלעולם לא הכזיב, וכשמשעמם — לשחק בצבעים.
