זיכרון דברים

30 תיקים היא יצרה מאותו אוהל נשכח — כל תיק מורכב מחלק אחר של האוהל שפירקה, וכל תיק שונה בעיצובו. אף פרט לא נעלם מעיניה. אפילו הוראות ההקמה, מלוות באיורים פשוטים מלאי הומור ובחתימות האפסנאים מן השנים ההן, נסרקו במחשב והודפסו על טייווק (חומר סינתטי עשוי סיבי פוליאתיל בצפיפות גבוהה) בגודל המקורי, ומהם הכינה תיקים קטנים שישמשו תיקי איפור או מסמכים. "הבנתי שזאת התעודה של המבנה, ומשהו יצטרך לקרות גם עם זה", היא מסבירה.

בילונגינג בכפר ויתקין צילום: תומי הרפז

מקצת התיקים הללו ושאר הפריטים בעבודת יד צדים את העין בכניסה לחלל הגדול בכפר ויתקין שבו שוכן כיום הסטודיו־חנות שלה, (Be Longing(s. לא מכבר היא חגגה שלוש שנים למותג. שטח החניה, מוקף שיחי ורדים פורחים, מוביל למדרגות ברזל רחבות ומהן לרחבה עם פריחה משכרת. על אחד העצים תלויים קני ציפורים יפהפיים עשויים מסנסני תמרים, תוצאה של שיתוף פעולה בינה לבין הקולעות של "סינדיאנת הגליל", עמותה לסחר הוגן. כל קן שונה מעט מן האחר, וטביעת ידה של הקולעת כמו רשומה בו.

בפנים עולה מיד תחושה חמימה של בית. מדרגות הברזל מתכתבות עם פריטים בחלל, בעיקר עם מטבח בצבעי שחור־ג'ינג'י־ברזל, שגם הוא חלק מהקולקציה החדשה של בילונגינג העוסקת בחלודה, "ראסט". הנושא הזה בא לידי ביטוי בכלים, בטקסטיל, בבגדים, בהדפסים על טייווק, אפילו בקרמיקה ובטיפול בעץ. "חלודה היא לא רק תהליך קורוזי על הברזל עצמו", מסבירה בר־לב דוידור, "אני בודקת מה קורה כשנוצרת התיישנות בלי שליטה. זמן ומזג אוויר שמתערבים בחומר. חלודה בשבילי היא לא רק ברזל, אלא חומרים שיודעים לקבל את סימני הזמן".

מתחם בילונגינג צילום: תומי הרפז

הארה בברקלי

בר־לב דוידור (57) למדה אופנה בשנקר. לימים היא הקימה חברה משלה ועבדה עם גולף ופולגת ואף לימדה בשנקר, אבל עם השנים הבינה שהכיוון האמנותי מושך אותה יותר. "פחות עניין אותי לעשות דברים שהקיום שלהם רגעי", היא אומרת. ב־1992 נסעה עם בן זוגה יובל ובתה בת השמונה חודשים ליפן לחצי שנה, ושם, היא אומרת, חלה נקודת המפנה. כששבו לארץ היא החליטה שלא לחזור לבגדים. "איבדתי את התשוקה לזה", היא מודה. "חל שינוי בהתייחסות שלי לעיצוב, לטרנדים".

באותה תקופה החלו בני הזוג לבנות את ביתם במושב אביחיל. הם שכרו את שירותיו של ארכיטקט, אבל בר־לב דוידור מצאה את עצמה יושבת בלילות עם התוכניות, בודקת, מתקנת ומשנה. עם הזמן היא נשאבה לעניין יותר ויותר, ולבסוף השלימה לבדה את תכנון הבית. "ידעתי בדיוק מה אני רוצה, ונכנסתי לעולם האדריכלות". בהמשך החלה לתכנן בתים של אחרים, "מחפשת יחד איתם את הסיפור של הבית שלהם". כשם שתרגמה את צרכיה לחללים, לחומרים, לפריטים ורהיטים, היא מתרגמת את הצרכים שלהם לבתיהם.

פרטים ובגדים בעיצובה של בר־לב דוידור צילום: תומי הרפז, לירון זנדמן

בשנת 2000 היא נסעה עם בן זוגה ושתי בנותיהם לארצות הברית, לקדם את פעילות הסטארט־אפ שלו. שלוש שנים התגוררו בברקלי שבקליפורניה — "מבחינתי, המקום הנחשק בעולם". השהות בברקלי עוררה אותה לעסוק באמנות באופן רציני יותר: היא הצטרפה לקבוצת אמנים שנפגשו אחת לשבועיים, והמהלך הזה, היא מספרת, דחף אותה לעבוד באינטנסיביות. עד מהרה היא החלה להציג בתערוכות פיסול, הדפס, צילום. "גיליתי שם את תחום הפייבר־ארט, עבודה עם סיבים כגלם", היא מספרת.

לדבריה, התקופות הכי מענגות שלה הן כשהיא עובדת על פרויקט אמנות במקביל לעשייה בעיצוב. "העיסוק באמנות הוא אישי, בודד, מקלף, חושף, מטפל. העיסוק בעיצוב הוא סוג של תיקון. מבחינתי, האמנות היא לחטט בפצע, לעסוק בכאוס. העיצוב, לעומת זאת, הוא עיסוק בסדר והרמוניה".

"אני אוהבת לאסוף דברים ולתת להם הקשרים חדשים, לעשות חיבורים מפתיעים שיחד יוצרים שפה אחת, כזו שלא מבדילה בין גבוה לנמוך או בין אמנות למוצר" צילום: תומי הרפז

עבודת יד בכפר ויתקין

האהבה למלאכות היד ולחומרים בסיסיים ניכרת בכל פינה בסטודיו, שהעבודה בו נעשית על ידי צוות קטן של בוגרות בתי ספר לעיצוב שסורגות, רוקמות, משייפות — וגם מוכרות. מקצת הדברים נעשים בשיתוף בעלי מקצוע אומנים כגון נגרים, מסגרים, תופרות וקרמיקאית. עבודות פשוטות יותר, כמו לבבות נייר, נעשות בשיתופי פעולה עם מקומות שמעסיקים אנשים בעלי מוגבלויות.

בר־לב דוידור שבעה מחידושים טכנולוגיים והמצאות, ומוסיפה שהיא לא מרגישה חלק מהטרנד הנוכחי הירוק. "זה מה שאני עושה כבר 30 שנה", היא מסבירה. "אני אוהבת לאסוף דברים ולתת להם הקשרים חדשים, לעשות חיבורים מפתיעים שיחד יוצרים שפה אחת, כזו שלא מבדילה בין גבוה לנמוך או בין אמנות למוצר". כך, למשל, אספה עצים ישנים ועשתה מהם מברשות, כל אחת שונה מהאחרת, וכל אחת נושאת עמה זיכרון כלשהו. דוגמה אחרת היא קרש חיתוך מעץ, כולו חריצים וחתכים מן העבר, שעליו היא מגישה תקרובת פירות יבשים. היא רואה בו "יומן חיים, שסופג לתוכו את כל הארוחות שנחתכו עליו, התבלינים, המיצים, הצבעים הריחות. גם אחרי ששוטפים אותו נותרים בו סימנים. אלה חומרים זוכרים".

תיקים ואביזרים. "ראיתי חומר שזוכר בתוכו סיפורים שלעולם לא אדע, סיפורים על בחורים בסופות באפגניסטן, ומיד דמיינתי תיקים: מכלים אישיים שנושאים בתוכם את הבית" צילום: תומי הרפז

היא אינה נוהה אחרי טרנדים או גימיקים אופנתיים. גם כשעיצבה בגדים בעבר, היא מספרת, זה היה לא כחלק ממשהו אופנתי. "הייתי מדמיינת אשה ונכנסת לפרטים הקטנים של חייה, כמו באיזה סבון היא משתמשת ומה היא קוראת, ואז גם הייתי יודעת מה היא לובשת, כחלק ממכלול". באחרונה עיצבה קולקציית קפסולה קטנה של פריטי לבוש הממחישים ביתר שאת את תפישת עולמה: מכנסיים בגזרה רפויה מבדים טבעיים וחולצות קימונו נינוחות, כל אלה מתאימים לנשים ולגברים כאחד.

חלק מהמוצרים בסטודיו שלה נוצרו מצורך פרקטי פשוט, "חיפוש אחר דיוק", היא מתארת. "למשל, תיק שרציתי ולא היה לי; או מחברות שיצרתי כשהזדקקתי למחברת סקיצות לבתים שבניתי. אלו לא מוצרים מתוכננים. עשיתי אותם בשביל עצמי, והלקוחות ביקשו כאלה גם בשבילם".