הגילדה

החלל הרחב בשולי רחוב המסגר אינו מעוצב או נוצץ; ודאי לא שקט. ההפך הוא הנכון. מה שבולט יותר מכל הוא שהמקום משמש לעבודות יד. בפינה ניצב כיור גדול מלא צבעים, ואלו פזורים באקראי גם על המשטח שלצדו. מעליהם סלילי חוטים צבעוניים המיוצרים במפעל שבקומה מעל, אולי האחרון בארץ מסוגו. שולחן העבודה מכוסה כתמי צבע ישנים, ועל הקיר שמולו עשרות שבלונות. במכבש חוֹם ערומים דפים צבעוניים. במכונת התפירה בד שנראה כמו נצבע בטכניקת שיבּוֹרי. על כמה משטחי עבודה פזורים דפי ציור מאוירים בצבעי מים רכים ובעפרונות צבעוניים. בדים צבעוניים - הדפס של ציור ילדות והדפסי דקלים - משמשים וילונות.

את החלל התעשייתי הזה חולקות חמש בעלות מלאכה, ארטיזניות: ארבע מעצבות טקסטיל - דקלה לבסקי, שירה שובל, איילת יונטף ולילך שפיר - ואדריכלית אחת, אריאל בלונדר. לכל אחת עסק נפרד, סגנון עבודה שונה וטכניקות אחרות, אבל תחושת ההדדיות והשיתוף ביניהן ניכרת כבר במבט ראשון, ורק מתחזקת במבט שני ושלישי. הן משתפות זו את זו, מתלבטות יחד, תומכות ויוצרות. גילדה קטנה.

לבסקי ושובל, בוגרות המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, היו החלוצות. "היה ברור לנו שאנחנו רוצות לשמר מחוץ לשנקר את אווירת החממה המפרה והתומכת שהיתה לנו שם", מספרת שובל, ולבסקי מבהירה: "הכל היה אינטואיטיבי. לא חשבנו עסקית, אלא איך ליצור מחוץ לשנקר, אם כי נוספו שיקולים כלכליים כמובן". מצב התעשייה, הן מעידות, היה ממש על הפנים אז - הייצור עבר לארצות אחרות זולות. גם היום יש המון עיצוב, אבל תעשייה כמעט שאין, מסכמות שתיהן. ובכל זאת, חמש שנים אחר כך דומה שהצליחו להגשים את החזון.

מימין: אריאל בלונדר, איילת יונטף ודקלה לבסקי. "הכל היה אינטאיטיבי. לא חשבנו עסקית" צילום: תומי הרפז

במשך השנים התפתחה כאן סצנה של עיצוב, אומרת לבסקי, ושותפות באו והלכו. שפיר, למשל, גם היא בוגרת המחלקה בשנקר, הגיעה לפני כשנה, כשחיפשה חלל יצירה שבו תוכל לפתח טקסטיל והדפסים לקולקציית חורף 2014 של מאיה נגרי. בלונדר, ארכיטקטית בהכשרתה שניהלה בעבר סטודיו לעיצוב טקסטיל בפריז ואף מלמדת קורס תיאורטי בטקסטיל, הגיעה לפני כשנה וחצי בעקבות שיתוף פעולה עם שובל ליריד צבע טרי.

יונטף, שהיתה המרצה של שובל, לבסקי ושפיר בשנקר ושמרה על קשר עמן, חברה אליהן לפני כמה חודשים. "רציתי לצאת לדרך חדשה", היא אומרת, "יש דברים שכבר לא יכולתי לעשות במטבח הביתי, וזה מקום אידיאלי". על שולחן העבודה שלה פזורים בדי פשתן שעברו קשירה, כיווץ, פיתול ודחיסה לפני שנטבלו בצבע כחול, ולאחר שהתייבשו והותרו הקשרים ניכרים בהם דפוסים מגוונים ("טאי דאי"). יונטף מכינה מהם צעיפים, מפות ומפיות, ולצדם גדילי חוטים שהכינה בצבעוניות דומה. מגזרות נייר התלויות על הקיר הן תחילתו של רעיון שהיא מבשלת. הציורים הרכים המונחים בערימה חושפים עולם צבע עשיר. את הציורים הללו יונטף מציגה ומוכרת בתערוכות בעולם, והשנה תורגמו כמה מהם לסט מצעים של אסקדה הגרמנית.

שירה שובל (33). בוגרת המחלקה לעיצוב טקסטיל 2009; מנהלת ספריית החומרים במוזיאון העיצוב בחולון; מרצה בשנקר צילום: תומי הרפז

לא רחוק ממנה, בפינת העבודה של לבסקי, הצבעים משתנים לגוני חום, אדמה, ירוקים וצהובים. צעיפי משי מרהיבים בעבודת יד תלויים על מתלה. מקצתם מודפסים בסטודיו (יש בו סדנת הדפסה מלאה, לרבות רשתות הדפסה ומטבח צבעים שהן מערבבות ומבשלות), מקצתם מצוירים ביד ומיוצרים עבורה בחו"ל; "אין בארץ מפעלים שאפשר להדפיס בהם", אומרת לבסקי. הם שונים זה מזה באיכויות שלהם, אבל השפה אחידה: עירוב תרבויות, שילוב בין אתני למערבי וצבעוניות מדויקת. חלומה ליצור דברים משלה הביא אותה ליצור סדרות של ארט־טו־וור הנמכרות - כמו עיצוביה של יונטף - באתר האינטרנט Etsy.

דקלה לבסקי (34). בוגרת מצטיינת של המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר 2009; זכתה בפרסי צבע ועיצוב טקסטיל; התמחתה בלונדון בחברת דיזיינרס גילד של טרישה גילד; מוכרת את עיצוביה ב-Etsy צילום: נטע כשר

באחרונה ניכרת פריחה של עבודות יד ברשת, הן מודות. אפשר לזקוף זאת גם לזכות הרשתות החברתיות, החל בפייסבוק וכלה באינסטגרם. מעצבות רבות מוכרות את עיצוביהן בעולם באמצעות Etsy. "יש פלח שוק שמחפש היום משהו מיוחד יותר, דווקא בגלל ההצפה של רשתות האופנה", אומרת יונטף, "יש ביקוש, והבלוגים, פייסבוק ופינטרסט הם חלון הראווה שלנו. תראי, השבוע מכרתי צעיף למישהי מהשדרה החמישית בניו יורק. אין לי שם חנות, אבל באמצעות הרשת אני מרגישה כאילו אני מציגה שם".

איילת יונטף (50). מרצה בשנקר, בלוגרית (alloverprint.blogspot.co.il), מעצבת למותג שלה AYA ולחברות בעולם; מוכרת את עיצוביה ב־Etsy צילום: תומי הרפז

שיתופי פעולה הם חלק משגרת יומן. עוד ב־2011 שפיר שיתפה פעולה עם ששון קדם, ומתוך קולקציית הבדים של פרויקט הגמר שלה בשנקר השניים יצרו צעיפים. באחרונה היא שיתפה פעולה עם המעצבת רוני בר בסדרת טי שירטס מודפסות, עם צילומים שבר צילמה ושפיר עיבדה לדפוס.

לבסקי חברה הקיץ לשיתוף פעולה עם מעצבת הנעליים שני לקס, ששאבה השראה לקולקציית הקיץ שלה מבקבוקי חול של פעם, מזכרות מן המדבר. השתיים עבדו יחד על קו של כפכפים מעוטרים באיורי גמלים ודקלים, ולמעשה פיתחו שפה, חומר וצבעוניות משלהן. "הדגש בשיתופי פעולה הוא לשמור על הזהות שלי כמעצבת טקסטיל ולראות איך שני עולמות מתחברים", היא אומרת. "העבודה הזאת היתה שונה מצעיפים שאני עושה, כי הפורמט של הנעל קטן יותר משטח הבד של צעיף, וצריך לזכור שמדובר בעבודה בתקציב מצומצם". הכפכפים שיצרו נמכרים עתה בשם המותג LAX X Dikla Levsky.

לילך שפיר (34). בוגרת המחלקה לטקסטיל בשנקר 2009; מתמחה בהדפסה צילום: תומי הרפז

גם שיתוף הפעולה בין שובל לבלונדר מרתק. החיבור בין מעצבת הטקסטיל לאדריכלית החל במוזיאון העיצוב בחולון, שבו שובל היא מנהלת ספריית החומרים. בלונדר נמנתה עם הצוות המייסד של FabLab, מעבדת ייצור דיגיטלית קהילתית, שפועלת בחולון ביוזמת החוג לעיצוב פנים במכללה למינהל והמדעטק. "עשינו יחד פרויקט ליריד צבע טרי לפני שנתיים, והיה לנו חיבור יצירתי מצוין", מספרת שובל. לדברי בלונדר, הכל התחיל ככיבוי שריפה: "כמנהלות - שירה של ספריית החומרים ואני ב־FabLab - היינו צריכות להציג בצבע טרי, ואז החלטנו לעשות משהו. אחר כך פיתחנו את זה לכיוון אקססוריז ואמנות". כשהתפנה מקום בסטודיו היתה בלונדר הראשונה לקפוץ עליו. "אני הגיקית של הסטודיו", היא מחייכת, "אני מאוד אוהבת להיות שם. דווקא הרעש והלכלוך והריח, בניגוד למשרד אדריכלים סטרילי ושקט, מפרים אותי". בימים אלה, אגב, הן שוקדות על כמה עבודות אמנות שבכוונתן להציג בקרוב.

אריאל בלונדר (40). אדריכלית; בוגרת הטכניון ו-AA לונדון; מרצה בטכניון ובוויצו חיפה ובצלאל; מנהלת פרויקטים פרטיים בחברה שלה אמלגמא צילום: תומי הרפז

שובל נמצאת היום פחות בסטודיו בשל עבודתה בספריית החומרים, אבל היא רואה בעצמה "שותף סמוי", כהגדרתה. "מבחינתי הכל מתחבר עם הכל. הספרייה לא שונה מהסטודיו; זה אותו קהל. שם מדובר למעשה ביצירה פילוסופית, ניהולית ותוכנית, אבל אני בוחנת את אותן סוגיות שמעניינות אותי. הסטודיו מאפשר לי מרחב יצירה נוסף. הרבה פעמים אני באה לכאן לעבוד על שיעור, על פרזנטציה, לעשות ניסויים בעבודה אישית. כל יוצר צריך פינת עבודה מנותקת מהיומיום של הבית".

אם למנות דבר אחד משותף לכל חברות הגילדה הקטנה הזאת, הרי שהן אינן נוהות אחר כללי עולם האופנה. כל אחת ואחת מהן פועלת בקצב משלה ומתנהלת בעולם דימויים וצבעים משלה, לכל אחת מטרה אחרת, ובכל זאת הן דוברות שפה אחת: עיצוב. באחרונה הציגו בתערוכה במרכז האקדמי ויצו חיפה את עבודותיהן בטקסטיל. אם אלה מניפולציות בבד המקבעות בו צורניות תלת־ממדית של שפיר, אם עיבוד משי פראי בטכניקות המשלבות בין מסורתי לתעשייתי של יונטף, ואם שילוב בין תכנון וייצור דיגיטלי באמצעות חיתוך בלייזר לעבודת יד מדוקדקת של שובל ובלונדר - תהליכי המחקר והיצירה נולדים שם, בעבודה יחידנית, ובה בעת מתוך שיתוף פעולה מרתק.