"הארקינים סומכים עליי לגמרי. מבחינתם אני יכול ללמד בישול"
בגיל 69, מחוזק בתרומה ענקית ממשפחת ארקין, הפסל יעקב דורצ'ין, חתן פרס ישראל, מתכוון להפוך את בית הספר לאמנות "בסיס" לכוח משמעותי בענף המקומי. בראיון נדיר הוא מדבר על נקודות החיבור שבין אמנות לכסף גדול ולפוליטיקה
בחליפת עבודה כחולה ומטונפת, שעליה שאריות ברזל חלודות, יעקב דורצ'ין ניצב בפתח הסטודיו שלו בקיבוץ כפר החורש. חבקים מעור, שאפשר לראות אצל מרימי משקולות ונפחים, עוטפים את כפות ידיו. האינטונציה שלו כאילו לקוחה מתוך ראיונות שאחרי מלחמת יום כיפור.
בכניסה לסטודיו, שהיה פעם המוסך של הקיבוץ, ניצבות עבודות הברזל החלוד הענקיות של דורצ'ין. בתוך הסטודיו פסלים קטנים יותר: אסמבלז' של ברזל חלוד שעשוי משלדי מתכת "רדי מייד" שהיו פעם משהו אחר. אותם הוא יציג כעבור שבוע בתערוכה משותפת לו, ליאיר גרבוז ולאביבה אורי. ברגע זה הוא עסוק בהשלמת הפסלים שהוא מעוניין להציג בתערוכה. "הבטחתי לעצמי שלא אעבוד יותר בגלל אילוצי דדליין, והנה אני שוב עושה זאת. אני אוהב לסיים את הפסלים בקצב שלי".
דורצ'ין בסטודיו שלו בכפר החורש. "זה לא פשוט בגילי לחזור ללמד. אתה יודע כמה חיכיתי לפנסיה הזאת, להתעסק רק בפיסול?" צילום: יונתן בלום
אחרי סיור קצר בסטודיו, בין כלי עבודה ושברי מתכות, אנחנו יושבים בחדרון צר שבו רדיו קטן מנגן מוזיקה קלאסית. הוא שופת פינג'אן, מפמפם מקטרת ונאנח.
דורצ'ין (69), המזוהה בעיקר עם פיסול בברזל, הוא מהאמנים החשובים והבולטים בישראל בעשורים האחרונים, ועבודותיו הוצגו בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. הוא חתן פרס ישראל בתחום האמנות הפלסטית ל־2011, ייצג את ישראל בביאנלה בוונציה ב־1990, וב־2009 הוצגה במוזיאון תל אביב תערוכת ענק שלו, שסיכמה 40 שנות יצירה. הגם שמעולם לא רכש השכלה פורמלית באמנות הוענקה לו דרגת פרופסור מאוניברסיטת חיפה, שבה לימד בחוג לאמנות בשנים 1991–2014 ואף שימש ראש החוג בשנים 1997–2001.
הראיון עמו נערך על רקע תפקידו החדש כמנהל האמנותי של בית הספר לאמנות בסיס, שהוקם בידי הפסל דוד זונדלוביץ' ב־1993 וזוכה כעת לשדרוג משמעותי, כולל הנהלה חדשה, מורים חדשים ומשכן חדש באזור התעשייה של הרצליה פיתוח, בבניין בן שבע קומות שיכיל גם סדנאות אמנים. את המהלך הזה יזמה ומימנה האמנית דוריס ארקין, רעייתו של המיליארדר מורי ארקין - לשעבר בעליה של חברת התרופות אגיס, וכיום בעל פורטפוליו של חברות העוסקות בפיתוח תרופות ומכשירים רפואיים.
המשכן החדש של בסיס בהרצליה צילום: לנה גמון
המעורבות של בעלי הון באמנות עכשווית הולכת ומעמיקה. זה עלה בחריפות לאחרונה כשישי שפירא־קלטר הציג בתערוכה שלו תרשים של דירקטוריון מוזיאון תל אביב וחשף שאין בו אפילו אמן או תיאורטיקן אחד, והציג גם פורטרטים של אספני אמנות כמו יגאל אהובי, רני רהב ולילי אלשטיין. אהובי התפוצץ.
"תראה, אני לא מכיר את אהובי, אבל משפחת ארקין הם אנשים שהחליטו לתרום לתרבות. הם לקחו אותי בתור מנהל אמנותי. מבחינתם אני יכול ללמד שם בישול, עד כדי כך הם סומכים עליי. מדובר באלטרואיסטים אמיתיים שתרמו מרכז תרבות, דברים שבדרך כלל אין להם במה. ואני אגיד לך עוד משהו, זה לא פשוט בגיל שלי לחזור ללמד. אתה יודע כמה חיכיתי לפנסיה הזאת? חיכיתי שאגמור ללמד ואוכל להתעסק רק בפיסול שלי".
דוריס ארקין צילום: יונתן בלום
איך הכרת אותם?
"הם הגיעו לתערוכות שלי ומאוד העריכו את העבודות שלי. עבדתי שנתיים בקריית הפלדה על הפסלים לתערוכה 'באר אטומה' שהוצגה ב־1995 במוזיאון תל אביב. ואז נשפך לי הרבה כסף והסתובבתי לגייס כספים. פניתי לאנשים שחשבתי שיכולים לתרום. הם נתנו לי כסף ולא רצו כלום בתמורה. אמרו, 'אם נראה משהו שלך שנאהב, ניקח. כרגע לא צריך כלום'. מדובר באנשי תרבות ובצרכני תרבות, ולא באיזה נובורישים שרוצים להאדיר את עצמם. לא הייתי הולך על זה אם לא הייתי מכיר ויודע במי מדובר. אני כבר יותר מדי מנוסה.
"בית הספר הזה עומד להפסיד הרבה מאוד כסף בהתחלה. אני לא כל כך מתמצא בתמחור, אבל ברור לי שהם ישפכו שם כסף בלי הכרה. זאת תרומה גדולה מאוד. אתה צריך לצבוט את עצמך כדי להאמין שזה אמיתי".
דורצ'ין גייס לבית הספר שורה של אנשי סגל מחבריו הטובים ביותר שהולכים איתו שנים, כמו מיקי קרצמן ושרון יערי (שילמדו צילום), יעקב מישורי (ציור), מאיר ויזלטיר (שירה) ואריק שפירא (מוזיקה), ואת ידידו יאיר גרבוז הוא מינה למנהל מרכז התחום התיאורטי.
מורי ארקין מבין כל השמות האלה בולט גרבוז, אחד האמנים הבולטים בארץ בזכות עצמו ומי שדורצ'ין מעיד כי היה האדם שהשפיע עליו יותר מכל אחד אחר להפוך לאמן. כשהשניים הכירו, ב־1967, דורצ'ין עוד התמקד באיורים. גרבוז הוא זה שסייע לו להציג בגלריות בתל אביב, ואחר כך גם הכיר בינו ובין הפסל יגאל תומרקין, שהשפיע מאוד על יצירתו. "גרבוז הוא החבר הכי טוב שלי", הוא אומר בפשטות.
האמירה שלו על "מנשקי קמעות ועובדי אלילים שהשתלטו על המדינה" הכעיסה הרבה אנשים.
"מה שעשו לו הוא איום ונורא. לומר על גרבוז שהוא גזען? אדם שכל חייו תרם ונתן? לקחת את כל פועלו ולצמצם אותו לאמירה גזענית? השתמשו בו לניגוח פוליטי".
אולי עשו ממנו סמל, אבל לסמל הזה יש תוכן. אקטיביסטים מזרחים רואים את החבורה שלכם כאליטה נפוטיסטית, גברים מפא"יניקים לבנים.
"אני לא מרגיש כך. זה שמישהו אומר משהו לא הופך אותו לנכון.
"ישנם אנשים ששונאים אמיתות; אם יש משהו שנתפס כסוג של אמת, זה מאיים עליהם. זה מכניזם פסיכולוגי. בעיקרון זה לא מעניין אותי, כי אני לא חסיד של פסיכולוגיה, אבל לפעמים כוונות טובות הורסות את הבסיס וכך המטרה שלהן הולכת לאיבוד. זה מזכיר לי את הנובלה 'מיכאל קולהאס' של היינריך פון קלייסט, על אדם שעשו לו עוול, אבל אחר כך הוא שורף את כל העולם ויותר לא מעניין אותו כלום.
"הכוח של התרבות הוא בקיומם של כללי משחק ושל מתן אפשרות, גם באזורים שמרגיזים אותך. אבל במקום שהכללים האלה לא מתקיימים יש אנרכיה, ואנרכיה היא לא חופש. בהקשר הרטורי־דמגוגי, לדבר על רב־תרבותיות בהקשרים פוליטיים זה בדרך כלל מכסה על חוסר סובלנות".
דורצ'ין (משמאל) וגרבוז. "הוא החבר הכי טוב שלי" צילום: עמית שעל
בכלל, עושה רושם שיש חוסר סובלנות כלפי אמנים עם זיהוי פוליטי. בתערוכה של גל וולינץ הרסו עבודה בנימוק של פגיעה ברגשות העם היהודי; על מוזיאון בת ים הופעל לחץ להוריד תערוכה של חיים דעואל לוסקי שהציגה מחסומים בשטחים; וכשסינמטק תל אביב רצה להקרין סרטי נכבה משרד התרבות איים לשלול ממנו תמיכה.
"אני עוסק במצבים פילוסופיים, לא בנושאים פוליטיים. אבל אני חושש שימנעו ממני לעשות אמנות. אני לא מסוגל לתאר את חיי בלי לעשות אמנות.
המצב הפוליטי הבעייתי היחיד שיכול להשפיע עליי הוא שלא ייתנו לי להציג את סוג העבודות שאני רוצה להציג. הם יעשו את זה מאותה סיבה שההם בדאעש שוברים את הפסלים האשוריים. מפחיד אותי שפתאום מישהו יפליץ סוג של אמנות וימנעו ממנו להציג אותה, כמו שקרה ברוסיה בתחילת המאה.
"השאלה למה אנשים מרגישים מאוימים על ידי אמנות מטרידה אותי. אבל בהקשר הרבה יותר רחב וכללי, כאמן אני לא מתעסק בנושאים פוליטיים בוערים. לא יכול לפרוט את זה למשהו קונקרטי. כשמשה גרשוני עשה את העבודות הפוליטיות שלו זה נבע מתוך פצע. זה יכול היה להתחבר לדברים קונקרטיים. יש לי עבודות קשות מאוד, שלא נוחות לתלייה, אלימות מאוד, אבל הן לא פוליטיות קונקרטיות. וזו לא התחמקות מכלום, אני פשוט לא יוצר מהמקום הזה".
"נוף ימי עם סירה וירח" (2011–2013), עבודה של דורצ'ין, אוסף אמון יריב
יש לאמנות יכולת להשפיע על המציאות?
"לפני מלחמת העולם הראשונה היה פסָל ענק בשם אומברטו בוצ'וני, שנחשב האמן החשוב ביותר של התנועה הפוטוריסטית. הוא יצר כמה פסלים והלך קיבינימאט. עם כל ההצהרות והמניפסטים, המלחמה ההיא אכלה את כולם.
"תרבות תמיד תורמת לחוסן של החברה, אפילו אם היא מאוד בוטה והיא אנטי, ואת זה אנשים לא מבינים. מרגע שאתה שובר את כולם מבחינה תרבותית אין לך יותר שליטה. אבל בעיקרון אני לא מאמין שלאמנות יש יכולת להשפיע על המציאות או על המצב הפוליטי".
ביתו של דורצ'ין נמצא ממש ליד הסטודיו. בכניסה יש קקטוסים מרשימים שמעניקים לו השראה לפסלים. על הקירות תלויות עבודותיו לצד עבודות של חברים, כמו גרבוז ורפי לביא.
אחר כך הוא מכניס אותי לחדר מלא ארונות ארכיב שבהם הוא מאחסן אוסף חיפושיות מיובשות, לטענתו אחד הגדולים בארץ. משם אנחנו עוברים לחדר גדול אחר, שגם בו ארונות ארכיב, עם אוסף תקליטים עצום ממדים. "האוסף שלי מורכב בעיקר מג'אז וממוזיקה קלאסית. הכל נשמר בקפידה בניילונים קשיחים. יש לי תקליטים נדירים ששווים אלפי דולרים".
האספנות המושקעת הזאת היא מקודשת בעיניו. "יש תופעה היום שבה מדברים על ידע כמשהו מגביל. אני, לעומת זאת, מאמין שבורות היא רוע.
"יש דברים שהם ערכיים בעיניי: ערכים של עבודה, לגשת לאמנות בצניעות ולדעת את הבסיס שלה. לכן נעניתי לאתגר שהציעה לי דוריס ארקין. יש אלמנטים בעבודה שיכולים לקרות רק דרך עבודה. הם לא הגשמה של רעיון; הם דבר שיכול להנציח את עצמו רק דרך תנאים של עבודה. אתה מייצר מצבים דרך העבודה. לכל אמן יש דרך משלו לייצר מצבים. זאת נקודת ההתחלה. אחר כך, כשאתה עובד על משהו, דברים נשללים. בסיום אתה מתעסק במידות נפשיות שהן אקווילנטים למצבים נפשיים שלך, אלה הדברים שבשבילם שווה לעבוד ובשבילם גם שווה ללמד אחרים".
המשקל הנכבד של דורצ'ין בעולם האמנות הישראלי השיק כמה פעמים למעגלים בינלאומיים רחבים יותר, אבל מעולם לא תורגם להצלחה עולמית. ב־1973, למשל, הוא נסע לברלין, אז מובלעת מערבית בלב מזרח גרמניה הקומוניסטית, והתיידד שם עם יוזף בויס - אז כבר אמן בינלאומי עם שם ענק שפרקטיקות הלימוד שלו הביאו אותו להתנגשות מתוקשרת מאוד עם בית הספר לאמנות בדיסלדורף, שם שימש מרצה. "את בויס הכרתי במקרה. בדיוק זרקו אותו מבית הספר לאמנות בדיסלדורף. הגעתי לגלריה וישב שם אדם עם כובע. הייתי עם תיק ובו רישומים שלי. הוא שאל אם אפשר לראות, הסתכל וקנה כמה על המקום. גם בעל הגלריה רצה אותי. הייתי יכול לפתח שם קריירה, אבל בחרתי להגיע לארץ. אז אי אפשר היה לעשות דברים בשלט רחוק, לא כמו היום, שיש אינטרנט והכל זמין".
זה לא היה החיכוך האחרון שלך עם הסצנה הבינלאומית. ב־1990 גם ייצגת את ישראל בביאנלה בוונציה.
"הביאנלה פתחה לי קשרים. היא אפשרה לי לפגוש אמנים שהיו חשובים לי, כמו הפסלים אנתוני קארו הבריטי וריצ'רד סרה האמריקאי, אנשים שעבדו כמוני בברזל. יכולתי לפרוץ לקריירה בינלאומית עוד לפני הביאנלה. אבל העברית חשובה לי, וגם העבודות שלי הן קשורות מקום. אתה שואל אם אני פוליטי? אז אני פוליטי במעגלים היותר רחבים.
"היה לי קשה מאוד לחשוב על לגדל את הילדים בגרמניה ולפרוץ בקריירה בינלאומית. בשלב מסוים אתה צריך לקבל הכרעה אם לבזבז את הזמן שלך כדי לקדם קריירה. כדי לקיים קריירה בינלאומית אתה צריך אנשים שיעבדו בזה בשבילך. זאת לא רק גלריה בחו"ל, אתה צריך להיות בנוי לדבר הזה: להיות נייד מאוד, להגיב במהירות, להתרוצץ. לי חשוב להיות כמה שיותר זמן בסדנה שלי, לעשות את הדברים שלי. הקטע הנוצץ, המסחרי, הבינלאומי פחות חשוב לי".
