סנדקית הסדקית
בעבודה החדשה שלה רעות פרסטר תקים בביתן הלנה רובינשטיין סניף של החנות המשפחתית למוצרי אופנה, ותמכור בה עבודות עשויות סדקית שיבחנו את הגבול בין יצירה וצריכה
כפתורים, אבזמים, ניטים, תיקתקים ושרשראות: אלה חומרי הגלם שמהם בונה האמנית רעות פרסטר את העבודה שלה - סניף של העסק המשפחתי הזעיר, קנולר אביזרי אופנה בע"מ, שיפעל במסגרת התערוכה "סביבות עבודה" (אוצרת רויטל בן־אשר פרץ) שתיפתח במאי בביתן הלנה רובינשטיין במוזיאון תל אביב, וימכור אביזרי אופנה שעברו הסבה לחפצי אמנות.
הפריטים הקטנים, שיימכרו בכמה עשרות שקלים, נראים כתכשיטים יקרי ערך, אבל עשויים אביזרים מהחנות המשולבים בגזרי דימויים מקטלוגים של תערוכותיה הקודמות של פרסטר. הם כוללים תליוני פרצוף, שנראים כמחזיק מפתחות או חלק משרשרת; עשרות סוגי אבזמים משובצים באבני חן, חלקי טקסט ודימויים; עיגולי מתכת עם תמונות של דמויות שמזכירים עגילים; חפצים שנראים פונקציונליים אבל הם לא.
הסטודיו של פרסטר שוכן כבר 12 שנה בירכתי אותה חנות קטנה ונחבאת, הממוקמת בין בתי עסק ותיקים וקטנים ברחוב מונטיפיורי בתל אביב. מי שמבקר בחנות הקטנה והעמוסה יכול להתבלבל מההיצע האינסופי ולהתרגש מהנוסטלגיה שהחפצים מעלים: הניטים שהיו סמל לנעורים מרדניים, התיקתקים שסימנו שייכות קבוצתית. מאות מדפים ועליהם אלפי קופסאות מקרטון שבהן שקיות מלאות: כפתורים, סיכות, אבזמים, שרשראות ומה לא.
לאתר של רעות פרסטר לחצו כאן
פרסטר, ואביה ברקע, בחנות המשפחתית. "כשהם שמעו שהמוזיאון רוצה לערוך כאן סיורים הם חטפו חום" צילום: יונתן בלום
עבודות שיימכרו בתערוכה. "אני משחקת בתפר שבין מכירת הפריטים בחנות, ששווים כמה גרושים, לבין המכירות שלי, ששוות אלפי דולרים"
את החנות מנהלים אביה של פרסטר אהרון ואחיה שגיא. בזמן ששגיא מוכר ללקוחות פרסטר יושבת מאחורי שולחן בחדר הסמוך, חותכת תמונות מקטלוגים ומחברת אותם לאבזמים, כפתורים ועוד. גם היא, בילדותה, התגייסה לעבודה בחנות. "זה עסק משפחתי ביי דה בוק", היא אומרת, "בחופשים עזרנו וספרנו ושמנו בשקיות. אתמול בתי אורי שאלה אותי 'מה לעזאזל סבא שלך חשב כשהוא פתח עסק כזה למוצרי אופנה? על איזה צורך זה ענה לו?'".
עובדה שזה מחזיק עד היום.
"מפני שזו חנות כל כך נדירה בשטח, אין כאלה יותר. מבחינה זו אני מרגישה שאני קצת עושה מחווה למקום. אמנם תמיד יוצא שאני קצת לועגת להם, צוחקת, צינית כלפי זה, אבל הכל מאהבה".
הציניות היא הדדית. האח, האב והאמנית אמנם דרים בסמיכות, אבל אין ספק שפרסטר והסטודיו שלה תקועים למשפחה כמו עצם בגרון, והאמנות לא ממש זוכה להילה במקום הזה. המתח הזה - בין אנשי העמל והפרנסה לבין האמנית המשחקת; בין העולם האמיתי שבו לסחורה יש מחיר ברור לבין עולם האמנות שבו לא ברור מה מוכרים, ועוד פחות ברור איך מייצרים את הערך - בא לידי ביטוי בסרטון שנון שהוכן לקראת התערוכה ויוצג במסגרתה. הסרט, שפרסטר כתבה עם התסריטאים מתן וערן אוסישקין ("ארץ נהדרת", "רמזור"), משקף את "הקשר הסבוך, המורכב וארוך השנים שלי עם העסק הזה", כמו גם את היחס האמביוולנטי של האח והאב אל עיסוקה. "אני מאחורי הדלפק, מנהל את כל החנות, והיא נמצאת שמה מאחור, אין לי מושג מה היא עושה", אומר האח בסרט.
צילום: אלעד שריג בהמשך הוא מפתח יומרות של אמן, מסלק את פרסטר - "המקום קטן מלהכיל שני אמנים בסדר הגודל שלנו", הוא מודיע לה - ומשתלט על הסטודיו. כשפרסטר באה לבקר, האסיסטנטית של האח מודיעה לו שחיפש אותו "מישהו עם שם של גיבור על, 'קדושמן'". "קדישמן?", שואלת פרסטר בפליאה. "טוב שהזכרת לי", אומר האח, "יש לנו פרלמנט הערב עם תומרקין. ומה עם אגם, יגיע?". "לא", עונה האסיסטנטית, "הוא תקוע בדיזנגוף". הסרט מסתיים בתערוכה של האח בהלנה רובינשטיין, שבה הוא עצמו יושב מאחורי חבלול, קורא עיתון ומתפקד כמוצג.
המשפחה והעסק המשפחתי השתלבו בעבודותיה של פרסטר כבר בתחילת הדרך. בתערוכה הראשונה שלה, "משפחה הופכת לקישוט", היא שילבה חומרים מהחנות בתצלומים של המשפחה. את התצלום של בעלה לשעבר, השחקן משה פרסטר, חיברה לארנק, ואת עיני ילדתה הפכה לעגילים. בסדרה אחרת, "משהו ללבוש", עסקה ביחסים שבין הגוף לבגד, ורקמה בגדים מחוטי זהב על גבי תצלומי עירום של חברותיה.
עבודות קודמות של פרסטר (מלמעלה ובכיוון השעון): "דיוקן עצמי עם ידיים תפורות" (1998), "חרב ישרה" (2011, פלסטלינה על קרטון), "פנינים" (1999)
בשנים האחרונות היא התמקדה, בדרכה הייחודית והמשעשעת, כמו גם הנוגעת ללב, במערכות היחסים שבין נשים וגברים - למשל הקשר המורכב שהיה לה עם העיתונאי והסופר אודי אשרי, הבא לידי ביטוי בתערוכת תצלומים שהפכו לאוריגמי. מעמד האמנית והאמנות בחברה באו לידי ביטוי בסרט הווידיאו "האמנות שלי", שבו חיפשה כביכול הכרה ציבורית במעמדה כאמנית. היא עצרה אנשים ברחוב ובמקומות שונים והלאתה אותם בסיפורים על הרעיון שלה לתערוכה הבאה (רובם הסתכלו עליה כעל מטרידנית נוירוטית).
העבודה הנוכחית, כך נראה, היא מעין סיכום של כל אותם תכנים בעטיפה אחרת, צרכנית יותר, שמפלרטטת עם הקהל, מחפשת אהבה, ובו בזמן מעלה שאלות מהותיות על מקצוע האמנות, ערכה של יצירה ומעמדה של האמנות כמוצר צריכה - "איזה צורך יש לנו בשפע מוצרי הצריכה של היומיום ואיזה צורך יש לנו באמנות".
היתה לה התלבטות לגבי עיצוב הסניף בתערוכה, היא מגלה. "חשבתי שזה צריך להיראות קצת יותר טוב מהחנות במונטיפיורי, כי בכל זאת, זה סניף בהלנה", היא אומרת. "החלטתי לפנות לטופ של הטופ בעיצוב הסניף, שזה אחי ואבא שלי, שאסתטיקה היא מהם והלאה". בסופו של דבר הוחלט שהסניף המוזיאלי ידמה מאוד לסניף־האם: יהיו בו מדפים מעט יותר משודרגים, וקופסאות הקרטון ייצבעו בזהב. "גבולות הדמיון נעצרים במקום של גבולות החנות", היא מסבירה. "החנות חייבת להיות קשורה לאסתטיקה הפונקציונלית המקורית. בגלל זה אני משחקת את כללי המשחק האמיתיים ומוציאה קטלוג בדיוק כמו זה שבחנות, שמטרתו לעזור לאנשים להתמצא במלאי הגדול וחסר הפשר, אך השובה ביופיו.
"בסופו של דבר אני לא משתפת פעולה עם הילת האמנות, אלא עם המקום הקטן של המפעל הזעיר: המוצרים נוצרו בעבודה ידנית, במתכונת של פס ייצור. עבדתי עליהם כמו פועלת, והם גם יהיו חתומים בחותמת המקורית של החנות בצירוף שמי". אפשר לראות בזה ציטוט נוסף מעולם המסחר, אך גם עדות לכך שפרסטר עצמה אינה משוחררת מכללי שוק האמנות, שמייחס לחתימת האמן את ערך היצירה כולה - ובמקרה שלה מדובר בערך משמעותי. "אני משחקת בתפר שבין מכירת הפריטים בחנות, ששווים כמה גרושים, לבין המכירות שלי, ששוות אלפי דולרים. גם כשאני יורדת לעם יש פה משהו שיכול להיות פטרוני ומתנשא כאמנית. את המשחק הזה אני מעלה על פני השטח".
ויש פה גם דבר נוסף ומהותי שצף על פני השטח, ולא במודע. בזמן ששעת עבודה של אחיה, אביה והפועל העובד איתם מתומחרות בכסף, שעת עבודה של אמן השוקד על עבודה במוזיאון אינה מתומחרת. איגוד האמנים לוחם כבר שנים לחייב מוסדות ציבוריים לשלם "שכר אמן" לאמנים; בינתיים ללא הצלחה. פרסטר, בדרכה החתרנית, השיגה זאת.
זו ככל הנראה הפעם הראשונה שאמן ישראלי מוכר את עבודותיו בתערוכה מוזיאלית, והחנות של פרסטר יכולה להיות אפילו רווחית. "במוזיאון בטוחים שאמכור בהרבה כסף, אבל אחי חוזר ואומר לי: 'אני בחיים לא הייתי קונה. את לא תמכרי כלום'. כשחשבתי להעסיק בהלנה את העובד שלהם מהחנות הוא הסתכל עליי בבוז".
למרות הזלזול המתמשך, פרסטר מרגישה שהאמנות הצליחה לשנות גם את המציאות של האנשים שחיים בחנות הזאת. "אמנם כשהם שמעו שהמוזיאון רוצה לערוך סיורים בחנות בזמן התערוכה הם חטפו חום, ובכל זאת התערוכה כפתה עליהם איזה שינוי". זה מתבטא בעיקר באסתטיקה של החנות הנושנה: המדפים עברו תהליך של רענון, ואת מקומן של הקופסאות החומות הישנות תפסו קופסאות חדשות צהובות וירוקות.
"הרומן שלי עם המקום הזה ידע עליות ומורדות", היא מסכמת. "מבחינה מסוימת התרחקתי, ועכשיו אני קצת חוזרת למקור. באיזשהו גיל מתביישים בהורים, ואז חוזרים עם געגועים ומבינים את הכוח והיופי של הדבר הזה".
