געגועים לצלולואיד
תערוכת כרזות קולנוע היסטוריות מספקת הזדמנות מענגת־מרירה לחזור לקולנוע מוגרבי, ממרכזי התרבות הבולטים של תל אביב הקטנה
בפעם הבאה שתזמינו כרטיסים לקולנוע באינטרנט ותבחרו בקפידה את מקומות הישיבה, דמיינו שאתם הולכים לקולנוע בלי לדעת לאיזה סרט תיכנסו. במקום לקבוע עם החברים בוואטסאפ, תיפגשו בכיכר. שערו בנפשכם קולנוע שהוא גם מרכז תרבותי, ולא מרכז קניות, ועל מדרגותיו נוהגים הורים לצלם את ילדיהם המחופשים בפורים.
זו המציאות ההיסטורית שמשתקפת בתערוכה "אלנבי ומוגרבי: היו זמנים בקולנוע", שחוגגת תקופה שבה בתי הקולנוע היו מרכז התרחשות במרחב העירוני, ותיפתח בשבוע הבא (30 במרץ) במוזיאון ארץ ישראל. התערוכה, המוקדשת לכרזות המונומנטליות שהיו תלויות על חזיתות בתי הקולנוע בשנים 1931–1959, כוללת צילומים של הצלם אפרים ארדה שתיעד את בתי הקולנוע ורפרודוקציות של הכרזות ההן.
צילום של הכניסה למוגרבי בעת שהוצג "ברודוויי מלודי", סרט הפריצה של ג'ודי גארלנד מ־1938 צילום: אפרים ארדה
"קולנוע מוגרבי וקולנוע מגדלור עמדו זה מול זה על רחוב בן יהודה, וסביבם היו קפה גינתי, קפה בן יהודה וקפה נגה", מספר אברהם אורן בן ה־92, ששימש עוזר צייר בחלק מהכרזות ומאוחר יותר גם ניהל את קולנוע מוגרבי. בבית הקולנוע פעל גם אולם תיאטרון שבו הציגו הבימה, האוהל, הקאמרי, האופרה העממית ולהקת המחול גרטרוד קראוס. אפילו השעון שניצב בכיכר מוגרבי היה חלק מההוויה הזאת, נזכר אורן, ושימש נקודת מפגש לאלו שנדברו ללכת לאירועי התרבות הללו.
מי שהקים את הקולנוע היה יעקב מוגרבי, סוחר בדים מדמשק שעלה ארצה עם משפחתו ב־1925. "מוגרבי נתקל בפועלים שלא הלכו לאכול צהריים; כשהתעניין מדוע, הם השיבו שאין להם כסף לאכול צהריים כי בערב הם הולכים 'לאופרה של גולינקין' (האופרה הארצישראלית, הראשונה ביישוב העברי - ר"ד)", מספר אורן, שעבד בקולנוע בשנים 1940–1973.
אברהם אורן, שניהל את מוגרבי: "כשהצגנו את הסרט 'אל חופי טריפולי', בזמן מלחמת העולם השנייה, הגיעו 250 חיילי מארינס אמריקאים לצפות בסרט. בקטע שבו מושמע המנון המארינס הם קמו, נעמדו במדים מלאים והצטרפו בשירה אדירה" צילום: ענר גרין
"הוא הגיע למסקנה שעסקי השעשועים הם עסק טוב, החליט לבנות קולנוע וקנה את המגרש בתחילת בן יהודה. בתחילת הבנייה מצאו שם מי תהום, ומוגרבי סיפר לי שהביאו עץ מארזי הלבנון ובנו סירה גדולה, ועליה בנו את הקולנוע". ב־1930 נחנך הקולנוע, בניין אר דקו יפהפה בתכנונו של האדריכל יוסף ברלין (מי שתכנן גם את בית הכנסת אוהל מועד), עם גרם מדרגות פירמידלי שהוביל לחזית עמודים גבוהה ומרשימה מול רחוב אלנבי, ושתי פסאדות שהתקמרו מול הרחובות בן יהודה ופינסקר.
יעקב מוגרבי, התברר במהרה, הבין בטקסטיל יותר מאשר בקולנוע, וב־1935 נאלץ להחכיר את הקולנוע לירוחם ורדימון. בניהולו של זה הקולנוע נסק והתורים בקופות השתרכו למרחק רב, עד כדי כך שלקהל שהגיע לא היו יומרות לבחור מראש את הסרט שבו יצפה. לשוחרי הקולנוע, מספר אורן, היה מסלול ברור: מתחילים בתור של קולנוע אלנבי (שהפך לימים למועדון אלנבי 58, גם הוא היסטוריה מקומית), ואם לא נותרו כרטיסים יורדים למוגרבי ומקווים ששם יאיר המזל פנים.
הכרטיסים, אגב, לא היו זולים: כרטיס ממוצע להצגות ערב עלה 84 מיל, בשנים שגיליון של "ידיעות אחרונות" עלה 2 מיל.
שיאו של השגשוג הזה היה במלחמת העולם השנייה: "חיילים יוונים, צרפתים, ניו־זילנדים, אוסטרלים, פולנים, יוונים, אנגלים, אמריקאים - כולם היו כאן", נזכר אורן. "כשהצגנו את הסרט "To The Shores of Tripoli" התקשר אליי מייג'ור במארינס ואמר 'אני רוצה לקנות 250 כרטיסים להערב'. פתאום, באמצע הסרט, בקטע שבו מושמע המנון המארינס (ששם הסרט לקוח מתוכו - ר"ד), הם קמו והצטרפו בשירה אדירה. זו הייתה חוויה: 250 איש במדים מלאים עומדים על היציע ושרים".
שתיים מהכרזות שיוצגו בתערוכה צילום: ישראל הירש
רגע שיא נוסף נרשם באוקטובר 1943, כשכוכבת הקברטים ופעילת זכויות האדם השחורה ג'וזפין בייקר שרה על בימתו של מוגרבי. בייקר, שפעלה בעיקר בצרפת, הגיע למסע הופעות בישראל בחסות הגנרל שארל דה גול.
תהליך הכנת כרזות הענק היה יצירת אמנות בפני עצמה. "הצייר שמואל אשכנזי ושלושת עוזריו, ובהם אני, נהגנו לבוא לורדימון ולהכין סקיצות", הוא מספר. "התפקיד שלי היה לחלק את התמונה למשבצות ולעשות רישום של איך שזה ייראה בחוץ. אחרי שורדימון אישר עשיתי את הרישום הראשוני ואת צבעי היסוד, בערך 40% מהעבודה, ואת השאר עשה אשכנזי. אז לא היו קופסאות צבע; היתה אבקה ואותה ערבבנו עם דבק נגרים, שהגיע בצורה של אורז. היינו מחממים ומערבבים אותם, ולאט לאט היה מגיע הצבע".
בנו של ורדימון, ראודור, הוא שמסר למוזיאון את תצלומי הכרזות. מבתי הקולנוע הישנים הוא זוכר בעיקר את גגו הנפתח של מוגרבי. "אבא שלי, עם מהנדס נוסף, תכננו את הגג, שנפתח ברגע שהיה חושך", הוא אומר בגעגוע. "זה היה תחליף למיזוג אוויר, כולם באו לראות את הפלא". הכרזה המיוחדת ביותר בעיניו היא זו של "הגולם מפראג" מתחילת שנות השלושים: "היא היתה ממש בגובה של הקולנוע".
הכרזות המקוריות השתמרו במצב רעוע ולא יוצגו בתערוכה. גם מבני בתי הקולנוע, מסמליה של העיר הלבנה, ידעו ימים יפים יותר, ואף שהם מוכרזים לשימור, חובת השחזור חלה רק על חזיתותיהם. מבנה הבאוהאוס של קולנוע אלנבי עומד כיום שומם. קולנוע מוגרבי עלה באש ביוני 1986, ועמד בחורבותיו במשך שלוש שנים. "בני משפחת מוגרבי סיפרו לי שבכל שבוע היו מוצאים בחורבות עוד גופת נרקומן", מספר ורדימון. "בסוף החליטו שעדיף להרוס את הבניין, שממילא היה רעוע לאחר השריפה, תוך התחייבות לשחזר את הפרונט". זה לא קרה, וכיום נמצא במקום מגרש חניה.
"בשבילי, כשהרסו את הקולנוע זו היתה מכה", מסכם אורן. "פתאום אתה בא ואין. אחד ההיכלים היפים ביותר אינו. אחד מעובדי הקולנוע עמד על ההריסות ובכה".
