"פנטזיות שלי על ציד ממותות וחטיבת עצים מגולמות בצורות האלה"

בכניסה לסטודיו של דב גנשרוא ניצב גל אבנים קטן. שולחן העבודה רחב הידיים עמוס בשרטוטים וסקיצות, ועליהם, בין מקלדת לטלפון, שוב אבנים. אבני צור מסותתות, אבני זכוכית געשית שחורות שליקט בטיול משפחתי בארמניה, וגם הדפסת תלת־ממד של אבן מסותתת. האבנים עומדות במרכז פרויקט רב־שלבי שגנשרוא שוקד עליו כבר כארבע שנים, שהפרק האחרון שלו, שעליו הוא עובד כעת, זכה לשם "Man Made". זאת חקירה עיצובית ניסיונית שמשלבת ישן וחדש, פרהיסטוריה וטכנולוגיות חדשניות, חומרים קדומים ועכשוויים זה לצד זה.

גנשרוא, מעצב מהנחשבים בשדה המקומי, מרצה בבצלאל, החל את העבודה על הפרויקט עם עמי דרך, שותפו לסטודיו עמידב. עד למותו המפתיע של דרך, לפני כשנתיים, עבדו השניים יחד במשך כ־16 שנה. יחד הם ביססו את מעמדם המשותף כמובילים בתחום והציגו את עבודותיהם בתערוכות ומוזיאונים ברחבי העולם, למשל במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ובמוזיאון העיצוב שם. יצירות שלהם גם נכללות באוספי מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב. הפרויקט הנוכחי, עם זאת, קרוב ללבו במיוחד. "לאורך כל השנים שנינו עבדנו על כל הפרויקטים יחד, אבל בחלקם היה מישהו שמשך יותר ובחלק פחות", הוא אומר, "כאן אני הייתי זה שמשך יותר".

דב דנשרוא. "מאז הילדות היתה לי משיכה לאבנים. אני זוכר את עצמי בתור ילד במוזיאון מסתובב שעות באגף הארכיאולוגיה, הייתי יכול לבהות שעות באבני יד. תמיד אספתי אבנים, וגם היום הילדים שלי צוחקים עליי בטיולים" צילום: תומי הרפז

המיזוג בין כלי צור, שמוכרים לאדם מיליוני שנים, לבין פלסטיק, שנכנס לשימוש רק לפני כ־150 שנה, בין עבודת יד לשיטות ייצור מתוחכמות ממוחשבות והדפסות תלת־ממד, עומדים במוקד המחקר של גנשרוא.

״הגץ שהצית את הפרויקט הנוכחי היה סדנה ארכיאולוגית לשִברור אבני צור לתלמידי המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל שנערכה בים המלח, סדנה שעמי יזם״, גנשרוא נזכר. ״מיד נדלקתי על זה - לוקחים שתי אבנים, דופקים אותן זו בזו, ובתוך רגע יש כלי, משהו לעבוד איתו. זה מדהים״. כדי להדגים את טכניקת השברור, הקשה של אבן באבן שבאמצעותה מסתתים אבנים לצורתן הסופית, הוא שולף שתי אבנים מתוך דלי אבנים קטן. בזו העגולה והקטנה יותר הוא הולם בידיים חשופות בשנייה, אבן גדולה ומוארכת יותר, עד שניתזים נתזי צור דקיקים על רצפת העץ הכהה של הסטודיו. בתוך כמה מהלומות נחשף המרקם הפנימי של אבן הצור ומתגלים רמזים לצורתה הסופית המשוערת.

העניין באבנים, בין אם בצורתן המקורית ובין אם לאחר עיבוד אנושי, מלווה את גנשרוא מגיל צעיר. ״מאז הילדות היתה לי משיכה לאבנים. אני זוכר את עצמי בתור ילד במוזיאון מסתובב שעות באגף הארכיאולוגיה, הייתי יכול לבהות שעות באבני יד. תמיד אספתי אבנים, וגם היום הילדים צוחקים עליי בטיולים כשאני אוסף אבנים. עד גיל 7–8 בכלל הייתי בטוח שאהיה גיאולוג או ארכיאולוג. בדיעבד, כשחושבים על זה, לעשות מוצרים זה קצת ארכיאולוגיה. לעשות חפצים זה עיסוק בתרבות, בטכנולוגיות".

להיקסמות של גנשרוא מאבנים מצטרפות המשיכה שלו לסכינים, שגם אותם הוא אוסף באדיקות ואפילו הקדיש להם קורס בבצלאל, וחיבתו לטיולים, שמלווה אותו מאז ילדותו בירושלים. הוא נוהג לצאת לשטח למסעות איסוף אבני צור בנגב, ואף התמחה בטכניקות השברור השונות של האבנים. ״צפיתי בהמון סרטונים ברשת. מתברר שיש לא מעט אנשים שעוסקים בזה באנגליה וארצות הברית. שנים שאני עוקב אחרי זה. ככל שהעולם הווירטואלי תופס נפח בחיים, ככה אנשים מחפשים יותר את החומר והבסיס״.

הפער הזה, בין העולם הפיזי לדיגיטלי, הוא גם מה שהניע את גנשרוא. "בעבר היתה בהירות צורנית. במפגש עם חפצים ברור היה לנו מה אנחנו אמורים לעשות איתם מתוקף ההבנה שלנו את הגוף שלנו ואת הסביבה שלנו. סוג של הבנה אנלוגית ופיזית מאוד עמוקה של החפצים שסביבנו״, מסביר גנשרוא את הרעיון שעומד מאחורי התהליך. ״ב־20 השנים האחרונות נכנסו המון מוצרים אלקטרוניים שאנחנו לא מצליחים להבין באותו אופן, ואז הקשר בינינו לבינם, בין הפיזי לדיגיטלי, הופך לשרירותי". כשהתחיל לשברר אבנים הרגיש שמצא את החיבור הפיזי הכי ראשוני לעשייה של חפץ: "לתת מכה ולדעת מה תהיה התוצאה, להעביר את האנרגיה לאבן ולהשפיע על מה שיוצא ממנה".

״יש לי אובססיה לצורה של אבן היד. יש תיאוריות שטוענות להעדפה אבולוציונית שלה, כיוון שהמין האנושי משתמש בה כבר מיליוני שנים״ צילום: תומי הרפז

המולטי־טול של האדם הקדמון

גנשרוא בחר להתמקד במחקר שלו באבן היד, כלי אבן מסותת בעל צורה סגלגלה שהיה בשימוש נרחב בתקופת האבן הקדומה (לפני 1.5 מיליון שנה ועד לפני כ־50 אלף שנה) וכנראה היה המכשיר ששימש את האדם למשך התקופה הארוכה ביותר במהלך האבולוציה. ״יש לי אובססיה לצורה הזאת״, מסביר גנשרוא. ״יש תיאוריות שטוענות להעדפה אבולוציונית שלה, כי המין האנושי משתמש בה כבר מיליוני שנים. תיאוריה נוספת היא שאנחנו מתוכנתים לפעול עם הצורה הזאת, כמו שציפורים בונות קן בצורה מסוימת. שזה עניין גנטי, שטבוע במין האנושי״.

למה בעצם שימשו אבני היד במקור?

״יש השערות שונות על השימושים שלהן, אבל מקובל לחשוב שזה היה מולטי־טול, כלי רב־שימושי שאפשר היה להשתמש בו באופנים שונים ובתרחישים שונים לפי הצורך״.

עד כמה לפריטים בסדרה שאתה יוצר יש שימוש בעולם שלנו?

"יש מחשבות יישומיות בפרויקט, אבל לא ברמה שבה מישהו ילך לחטוב עץ עם הדבר הזה. אף על פי שיש ארכיאולוגים שבודקים היתכנות של שימוש בכלי צור עתיקים. האם יחליפו מתישהו כלי מטבח באבני צור? אני בספק. בראש ובראשונה אלה פריטים שמתפקדים כמייצרי שיחה וכחפצים נחשקים - ביטוי אישי של רעיון שיש לו גם ביטוי אסתטי. לא מעט מהפנטזיות שלי על חטיבת עצים ופשיטת עור של ממותה מגולמות בצורות האלה". בינתיים הספיקו אבני הצור של גנשרוא לעורר דיון נרחב. שני פריטים יככבו בתערוכה שתיפתח בדצמבר במוזיאון הקופר היואיט הניו־יורקי. בחודש הקרוב עומד גנשרוא להרצות על הפרויקט בכנס ארכיאולוגי בקולג' יוניברסיטי בדבלין. גם חברת Stratasis הישראלית, שנתנה חסות לפרויקט והדפיסה את הפריטים בתלת־ממד, משתמשת בהם כדי להדגים את הטכנולוגיה שלה.

לאן אתה שואף להגיע באמצעות השיחה שהפרויקט מייצר?

"בשונה מעבודה עם לקוח, יש כאן ניסיון שלי להסתכלות עכשווית על כלים, טכנולוגיה ואבולוציה. אני מתייחס לזה יותר כאל שיטוט מאשר ניסיון למצוא משהו בשטח, או מהלך מתוכנן מראש".

"יש לא מעט אנשים שמתעסקים בשברור אבנים בעולם. ככל שהעולם הווירטואלי תופס נפח בחיים, ככה אנשים מחפשים יותר את החומר והבסיס". צילום: מוטי פישביין

מהמערה לשולחן האוכל

בינתיים התפתח הפרויקט בשלושה שלבים. הראשון כלל את טבילת האבנים בגומי לטקס צהוב, חומר המשמש ליצירת ידיות של כלי עבודה עכשוויים כמו פליירים, ומשייך את הכלים לתחום התעשייתי. הגומי, הוא מסביר, יוצר אזור שנוח לאחוז בו, וגם משמש כבולם או משכך זעזועים. ״גם הטיפות שנוצרות בזמן הטבילה ומופיעות בידיות של כלי עבודה נמצאות אצלנו, תוצר של תהליך הטבילה שבו הגומי נוזל למטה".

השלב הבא כלל מניפולציה מורכבת יותר על אבני היד, ושימוש בחומר יוקרתי - ציפוי כסף. הברק ושבירת האור על האבנים המצופות נועדו להבליט ולחשוף את צורתן הגיאומטרית המורכבת. ״ביצירת כלי צור מורידים ומורידים מחומר הגלם. הציפוי בכסף אפשר לנו לעשות מהלך הפוך - להוסיף חומר. כך נוצר אובייקט חדש". הכסף יוצר הקשרים מתורבתים יותר, למשל כלי כסף לשולחן האוכל.

השלב האחרון, "הלבן", משלב טכנולוגיה חדישה עם פרהיסטוריה. גנשרוא נעזר בד"ר ליאור גרוסמן מהמעבדה לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית לצורך סריקה של אבני הצור בתלת־ממד. "עבור הארכיאולוגים השימוש בסריקה ממוחשבת של אבנים נועד ללמד על העבר - להבין איך יצרו את האבן וכיצד השתמשו בה. אני משתמש באותה הטכנולוגיה כדי לצפות את פני העתיד ולעשות דברים שעוד לא נעשו".

העתיד, מבחינת גנשרוא, מגולם בעיצוב ידיות בהתאמה אישית לאבנים שנסרקו והדפסתן בתלת־ממד. לכל אחד מהפריטים בסדרה, הכוללת אבני צור משובררות ותוספות עשויות פולימר ורוגריי, הותאמה צורת אחיזה וקיבוע ייחודית, צורה שמתאימה רק לה ונובעת מהמבנה המיוחד של אבן היד, וכך מובטח שימוש מיטבי בכלי שנוצר.

ומהו השלב הבא במחקר?

״השאלה שמעסיקה אותי כרגע היא מה היה קורה אם אפשר היה לשלוט בחומר הגלם. התחלתי ביצירה של תבניות ליציקות זכוכית ושברור של יציקת הזכוכית שהתקבלה, והפנטזיה היא לעבור לחומר קרמי - אלומינה או זירקוניה - וליצור שילוב של יצירה מתועשת וקראפט ידני".