החוקרת
הצלמת עילית אזולאי רצתה להרגיש את משקלה של היסטוריה בת מאות שנים ויצאה למרדף אובססיבי אחרי 85 פריטים שמצאה בגרמניה: היא פענחה את סיפורו של ספל ממחנה ריכוז, איתרה את מקורו של ראש אדם מהאמזונס ומצאה מצבות בכותלי בניינים. את התוצאה היא מציגה כעת, במקביל, בברלין ובהרצליה
מחוץ לסטודיו הזמני של הצלמת עילית אזולאי במרכז KW לאמנות בברלין עמדו שני עצי שדר צעירים שלא נראו במיטבם. העצים האלה נשתלו לפני כשנתיים במסגרת פרויקט אמנותי של האמן הפולני לוקאש סורוביץ', שהעביר 320 עצים מאזור מחנה ההשמדה אושוויץ ושתל אותם בברלין. אזולאי הזמינה מומחה לצמחים כדי לבדוק את מצבם. לאחר סדרת בדיקות המומחה קבע שהעצים סובלים מטראומה: כשהיו זרעים הם גדלו במרחב של לחץ, פחד ואימה שהשפיע על ההרכב הכימי שלהם. זו הסיבה שגדלו להיות עצים חלשים ופגיעים. "זה לא עניין רוחני אלא מדעי", אומרת אזולאי בתגובה למבט ספקני. "הוא הסביר לי שיש רגשות אנושיים שמשפיעים על תופעות כימיות וביוכימיות".
התחקיר על אודות העץ הוא אחד מתוך 85 מחקרים על אודות 85 מוצגים שערכה אזולאי בשנה האחרונה בגרמניה ומרכיבים את תערוכתה החדשה, שמוצגת במקביל בחלל הרזידנסי ב־KW (מ־13.9) ובמוזיאון הרצליה (מ־20.9). העבודה המרכזית בשתי התערוכות מורכבת מ־85 תצלומים של ממצאים, בעיקר אובייקטים היסטוריים בהליכי שימור ושחזור. כל התצלומים ממוסגרים ויוצרים יחד, זה לצד זה, מעין מפה של עיר עתיקה, שגובהה 2.5 מטרים ואורכה 9 מטרים.
עץ שדר (Birch) שנלקח מאזור מחנה ההשמדה אושוויץ והוצב בברלין. אזולאי הזמינה מומחה לצמחים, וזה קבע שזיכרון הזרע של העץ מושפע מהאזור שממנו נלקח, ושהוא מתקשה להצמיח שורשים איתנים
היצירה המורכבת הזאת מסכמת תהליך ארוך ומורכב שהחל ביוני שעבר, כשאזולאי הוזמנה לתוכנית הרזידנסי היוקרתית של KW, אחד מחללי התצוגה הציבוריים הנחשבים בברלין. "החלטתי לצאת לסיור בעיירות בגרמניה, ודווקא בעיירות שלא נפגעו במלחמת העולם השנייה", היא מספרת. "בגרמניה יש חוק שימור ושחזור קפדני מאוד. דרזדן, למשל, שנהרסה לגמרי במלחמה, נבנתה בדיוק לפי תוכניות המקור. רציתי לראות דברים שנשארו כמו שהם, לגלות מה יש שם על הקירות. התחלתי באזור בוואריה, נסעתי לרגנסבורג, לקוּלמיין".
למה?
"כדי לראות מה זו היסטוריה שהיא מעבר ל־60 שנה. לראות ממה גרמניה צמחה, איך נראות קתדרלות, ומה זה פסלים אנטישמיים - אף על פי שלא הלכתי לשם באוריינטציה של השואה. עניין אותי לראות איך בתים נראים, איך נראים קירות ישנים ולא משוחזרים ומה יש עליהם".
הקולאז' של אזולאי בהקמה במוזיאון הרצליה. "רציתי לראות ממה גרמניה צמחה, אבל העבודה הפכה להיות על איך גרמניה מוסרת מידע"
סדקים ברשתית ודגים בקירות
בארבע השנים האחרונות הפכה אזולאי (42) לאחת האמניות המוכרות והמוערכות בישראל: היא זכתה בפרס ג'ראלד לוי מטעם מוזיאון ישראל, בפרס קונסטנטינר מטעם מוזיאון תל אביב ובפרס משרד התרבות והספורט, הציגה שתי תערוכות יחיד בגלריה מייזלין בניו יורק ומכרה עבודה לאוסף של מרכז פומפידו בפריז.
תהליך העבודה שלה ייחודי: היא משתמשת במצלמת מיקרו שמצלמת בגודל של סנטימטר רבוע. תהליך הצילום הוא בעצם כמו סריקה של חלק אחר חלק, מכמה וכמה זוויות, ואחר כך חיבורם מחדש במחשב לדימוי אחד שלם, כמו קולאז'. הרעיון מאחורי העבודה הסיזיפית הוא לבטל את נקודת המבט של הצלם, ואיתו את מושג "הרגע המכריע", המייחס חשיבות קריטית לרגע מסוים ולקומפוזיציה מסוימת שבה בוצע הצילום.
הצלמת עילית אזולאי. "בעבודה קודמת אספתי חלקים מקירות מתפרקים בתל אביב וגיליתי בהם אבזמי חגורות, אדרות דגים, אפילו גרעיני תפוח — כולם נועדו להשלים את החוסר במלט. חקרתי את החומרים האלה כי אין מקום שמכיר בכך שהקירות שלו מזויפים. מבחינתי זו ארכיאולוגיה של מקום" צילום: עמית שעל
העניין שאזולאי מגלה בקירות מלווה אותה כבר שנים רבות. בזמן לימודי התואר השני בבצלאל, למשל, פנתה לאנשים וביקשה מהם סיפורים על קירות, "ולכולם היה סיפור. היתה אחת שסיפרה שהמזרן שלה היה ממוקם צמוד לקיר, וכשהיא קמה בבוקר היא בהתה בקיר ובחריץ שהיה שם, שאותו הכירה היטב. יום אחד היא עברה דירה, קמה בבוקר, ראתה שאין חריץ, קלטה כמה זה חסר לה ברשתית ועשתה חריץ".
ב־2007 החלה לעבוד על סדרה בשם "קירות מזויפים", שבמסגרתה מצאה בדרום תל אביב בתים שנבנו בשנים 1948–1951 ויועדו להריסה. "יום אחד אספתי חתיכת קיר מבית שכזה והלכתי לקבלן זקן שעבד עם סבא שלי בשנות החמישים, וידע לקרוא בקירות כמו קורא בקפה. הוא הסתכל בקיר ואמר שהוא התפרק כי המלט זול או שלא היה מספיק מלט. פירקנו קיר אחד וגילינו בו אבזמי חגורות. בקיר נוסף מצאתי אדרות דגים, בגדים, חתיכות מתכת, אפילו גרעיני תפוח שהתפוררו עם השנים ונותר רק הנגטיב שלהם. מתברר שבגלל העלייה המטורפת היה צורך לבנות במהירות, סטייל חומה ומגדל. היתה מצוקת חומרי בנייה, לא היה מספיק מלט והם היו צריכים להמציא קירות. אז הפועלים הלכו למפעלים וביקשו סחורה סוג ב' או עודפים. הם היו מקבלים קונטיינרים שלמים, מערבבים את זה עם המלט כדי שיתפוס מקום ויוצקים קירות".
פוחלץ ג'ירף העומד במוזיאון פרטי בברלין. "צילמתי אותו ב־87 חלקים קטנים במשך שעתיים. כשפניתי למנהלי האוסף הם חשבו שאני פועלת בחסות ארגונים למען בעלי חיים ואסרו על פרסום הצילום. הם השתכנעו בכנות כוונותיי רק אחרי התכתבות של ארבעה חודשים" כל אחד מהאובייקטים השונים - עצמות דג, אבזם חגורה - קוטלג, צולם ומוין לקופסאות שנמצאות אצלה בסטודיו. אחר כך גם נשתל בעבודות הצילום. אזולאי לא הסתפקה בזה אלא טרחה ואיתרה את ספקי הסחורות ההן. כך, למשל, איתרה את משפחת הדייג שתרם את עצמות הדגים לבנייה - "כי זה מינרלים ומחזיק מעמד הרבה זמן" - ואת המשפחה שתרמה את האבזמים ופריטי האופנה שעליהם חרוט "טלמון".
למה היה חשוב לך להגיע למקור?
"כדי לעלות על האבולוציה של הדבר הזה. אין מקום שמכיר בכך שהקירות מזויפים. זה לא כתוב בהיסטוריה. מבחינתי זו ארכיאולוגיה של מקום. מעבר לכך, אפשר לראות שכבר אז היתה לנו תחושת מחר לקויה".
הסטודיו הזמני של הצלמת עילית אזולאי במרכז KW לאמנות בברלין
אמנית אחת מוחקת, השנייה מגלה
גם בגרמניה האובייקט הראשון שצילמה היה תלוי על קיר. זו היתה מצבה גדולה על חזית של בניין מגורים בעיר וויימאר, שתוכנה נמחק. "רציתי לברר מה קרה שם", היא אומרת. "גרמניה זה מקום מסודר: בכל עיר יש ארכיון ובו פרופסורים שיש ברשותם מידע על כל מה שקיים במקום, ובטח על מה שקשור לאדריכלות ופיסול. הכל מאוד מתועד".
אזולאי שכרה תחקירנית דוברת עברית, אנגלית וגרמנית, וזו פנתה לארכיון וביקשה פרטים נוספים על המצבה: במה מדובר, מי מחק, ואם הם יכולים לעזור ולשחזר את הטקסט המקורי. "חשבתי שאולי זו מצבה של יהודי שהושחתה; ברגנסבורג, למשל, רואים מצבות של יהודים על הקירות. אלה הקירות המזויפים שלהם". שלב פענוח הטקסט היה מהיר: "כאן נח מנוחת אלוהים בעלי היקר כריסטיאן ריכטר, שלחם במבצע מסילות הברזל בצבא הקיסר פרידריך", נכתב בתשובה.
החלילן K.S. "שמעתי על אוסף נדיר של פוחלצים וחפצי אמנות שהשתייך לסוחר שפעל בשוק השחור במזרח גרמניה בשנות השמונים, ועבר בירושה לבנו. איתרתי את הבן, מוזיקאי ברלינאי, שהתיר לי לצלם אותו ולבקר באוסף" אך הפרופסור, שלא היה מודע לקיומה של המצבה, החל בחקירה משל עצמו: הוא הזמין את האחראי על שירותי הקבורה העירוניים שהגיע עם רשימת מתים, וכשלא מצאו את שמו של המנוח ברשימות החליטו לערב את המשטרה. זו דווקא חשדה שאזולאי והמתורגמנית אחראיות להשחתת המצבה: "פתאום הם אמרו, 'אולי אלה שתי הבנות שמתחקרות אתכם? איך אתם יודעים שהן לא עשו את זה? אולי זה מעשה קונדס? הן יהודיות, הן אמניות'. זה היה מטורף".
בסופו של דבר השתיים קיבלו מהארכיון את מספר הטלפון של בעל הבניין. כשהתקשרו ענתה להן בחורה כועסת שהאשימה אותן בכאב הראש שהסבו לה הרשויות, סיפרה שמדובר בעבודת אמנות וטרקה את הטלפון. "לקח לנו חודש לאתר את האמנית", מספרת אזולאי. "היא חיה בכרתים, יוונייה שעשתה רזידנסי בוויימאר והחליטה שהיא רוצה להרגיש איך זה למחוק היסטוריה של בן אדם. בגרמניה משלמים על קבורה ל־25 שנה, ואם לא ממשיכים לשלם שכירות מפנים את הקבר ואת המצבה שולחים לארכיון מצבות. אז היא קנתה מצבה ומחקה את הכיתוב".
סחר במידע פנים
במקביל למחקר המסועף הזה התנהלו עוד כמה מחקרים, ואזולאי, עם המתורגמנית, מצאה את עצמה בהתכתבויות אינסופיות עם ארכיונים, עורכי דין, כמרים וספרניות. "העבודה הזאת הפכה להיות על איך גרמניה מוסרת מידע", היא אומרת.
לא כל התחקירים נגמרו כפי שציפתה. למשל, היא לא קיבלה אישור להציג ראש אדם מכווץ מהאמזונס, שאותו צילמה בסתר במוזיאון הפרטי me Collectors Room בברלין - אבל למרות האיום בתביעה, החליטה להציג את הראש כשעיניו מוסתרות. במסגרת המחקר שערכה גילתה שמנהג זה, הנקרא צאנצ'ה, מקורו בשבט הג'יווארו מדרום אמריקה, שאנשיו נהגו לכרות את ראשי אויביהם, לכווץ אותם ולהשתמש בהם כאביזר טקסי. לדברי אזולאי, גם במחנה בוכנוולד התגלו ראשים מכווצים שניתנו כאות הוקרה לקצינים, ואפילו ב־eBay אפשר למצוא ראשים למכירה.
אובייקט נוסף שחקרה על אודותיו היה ספל מתכת עם שרטוט של כיכר עירונית בתחתיתו, שאזולאי ראתה באולם המוצגים במחנה הריכוז בוכנוולד. "פנינו אליהם ושאלנו מה רואים בשרטוט ומי האסיר שחרט את זה. בהתחלה הם הסכימו לומר רק שמדובר באסיר לא־יהודי ושהמקום המצויר נמצא בעיר האלֵה. נסעתי לשם ונוכחתי שהכיכר באמת קיימת. אחר כך נודע לי שאחרי כניעת גרמניה בוכנוולד הפכה למחנה כליאה לקציני אס.אס פושעי מלחמה, ובמשך ארבע שנים הכריחו אותם לאכול ולשתות מהכלים ששירתו את היהודים במחנות. הכוס הזאת היתה של קצין אס.אס שהתגעגע לעיר שלו וחרט את הנוף שזכר מחלון ביתו".
ספל מתכת עם תחריט של כיכר עירונית ממחנה בוכנוואלד. "באתר השימור אמרו רק שמדובר באסיר לא־יהודי. אחר כך נודע לי שעם כניעת גרמניה המחנה הוסב לכלא לקציני אס.אס, ואלו אכלו ושתו מהכלים של האסירים היהודים. הכוס הזאת היתה של קצין אס.אס, שחרט את הנוף שזכר מחלון ביתו" פיסת קרמיקה תמימה מעוטרת בתבליט שצילמה אצל ד"ר דורון לוריא, רסטורטור ואוצר בכיר במוזיאון תל אביב, הובילה להאשמתה בהעלמת ממצאים ארכיאולוגיים. "לוריא מצא את הפריט הזה ב־2006, באזור שהיה בעבר מטה הגסטאפו וארמון הנשיאות של היטלר בברלין", היא מספרת בחיוך. "האזור היה סגור כאתר בנייה, ודחפורים יישרו שם את השטח. לוריא הבחין שאחד השערים פתוח, נכנס פנימה, אסף כמה פריטים והחביא בתרמיל. לפני הנסיעה לברלין צילמתי אותם והחלטתי לחקור גם את זה. שלחתי תמונה של הפריט וכתבתי להם מאיפה זה הגיע. מתשובתם התברר שזה היה חלק מקמין דקורטיבי שהיה ממוקם בקיר המערבי של הלשכה, בצמוד לשולחנה של המזכירה הראשית של היטלר. כמה ימים אחר כך קיבלתי מכתב רשמי לפגישה בארכיון מוזיאון הטרור: זימון לפגישת בירור בדבר חשד להעלמת ממצאים ארכיאולוגיים משטח היסטורי בברלין".
ואיך יצאת מזה?
"לא עניתי ולא הגעתי לחקירה. מי יודע, אולי עוד יעצרו אותי".
