האמן עידו שמי: "את יודעת כמה עבודות על כדורגל מכרתי?"
בעזרת קומיקס והרבה הומור יוצר שמי אמנות נגישה אך מורכבת. עכשיו הוא מגייס כסף במימון המונים לספרו, שמתאר מסע סוריאליסטי בישראל
זיכרונות מבתי הילדים בקיבוצים, הרצל כדמות קומיקס והרבה כדורגל. האמן עידו שמי עובד כבר 15 שנה על הוצאת הספר "חי וקיים - מסע סוריאליסטי בן יובל בארץ המובטחת", ספר אוטוביוגרפי־מוקומנטרי בן 500 עמודים המשלב קומיקס המבוסס על טקסטים שלו ושל כותבים אורחים, לצד עבודות האמנות שלו מ־30 השנים האחרונות.
את גיוס הסכום הדרוש לו להוצאת 1,000 עותקים, 80 אלף שקל, הוא עושה כעת באמצעות מימונה, אתר למימון המונים ובאמצעות חמש תערוכות פופ־אפ שמתקיימות ברחבי הארץ, שבהן הוא מציג מיצבים שקשורים לעלילת הספר. "אם לא אצליח לגייס את הסכום הספר ייעלם אל תוך בוצת הקישון", אומר שמי.
נוסטלגיה ישראלית
עלילת הספר בנויה מקו ליניארי שמתחיל שלושה חודשים לפני הולדתו של שמי ומסתיים ביום פרסום הספר, לכשיהיה.
האינפורמציה שתוצג בספר, כמו עבודות האמנות של שמי, מבוססת על מחקר של שנים בתחומים שונים. "אני יוצר בספר הדמיה של החיים שלי", הוא מספר, "ומשתמש בלימודי הקבלה שאליהם הגעתי בעקבות העבודה עליו, במחקר שעשיתי על דמויות שונות בהיסטוריה כמו הרצל, שבו אני משתמש כאייקון, בדימויים מן התרבות הפופולרית והצרכנית ועוד".
למה לגייס כסף דווקא בדרך הזאת?
"ניסיתי בדרכים אחרות, אבל אף הוצאת ספרים לא הסכימה להיכנס לפרויקט הזה. מדובר בספר שאם יימכר בחנויות יצטרכו, בשיטה הקיימת, לדרוש עבורו 600–700 שקל, ולי יישארו 12% מהסכום. איזה מפיץ יסכים בכלל לקנות משהו כזה ממני?".
למה דווקא עכשיו?
"עד 2011 אספתי חומרים בעצמי, ואז החלטתי שאני רוצה שיהיו טקסטים של אנשים נוספים. פניתי לכותבים שונים, וכל אחד בחר לעצמו נקודת זמן שחשובה עבורו וכתב 2–3 עמודים על עצמו. אורי משגב, למשל, כתב על חוויותיו וחוויותיה של אמו כשהיה קטן בבית הילדים בקיבוץ. מיכאל רורברגר כתב על תרבות המועדונים בשנות השמונים. יש בספר המון נוסטלגיה ישראלית".
האמן עידו שמי. "באמנות הכל מותר" צילום: עמית שעל ומה לתערוכות הפופ־אפ ולמימון?
"אני אוהב את הרעיון של תערוכות זמניות. בחרתי חמישה לוקיישנים מאוד שונים זה מזה. הראשון היה בתדר, השני במלון בראון. השלישי יהיה ב־10 בספטמבר בפאפאיתו, בר הופעות בדרום תל אביב, והשניים האחרונים יהיו בירושלים ובחיפה. באופן הזה אני חושף אנשים שונים מאוד לפרויקט מימון ההמונים. מה שמציל אותי הוא ליין המרצ'נדייז שאני מוכר - גלויות תלת־ממד עם הולוגרמות, כוסות קסם ועצי ריח בניחוח 'זיעת הפרולטר'".
מהבר למוזיאון
שמי (51) הוא מהאמנים הפעילים בסצנת האמנות הישראלית בשנים האחרונות. עם זאת, הוא מעולם לא למד אמנות באופן רשמי. "אחרי הצבא נסעתי לניו יורק ושם התחלתי ללכת לתערוכות, וגיליתי שאני רוצה ליצור בעצמי", הוא מספר, "שבתי לארץ כעבור שנתיים ונרשמתי ללימודים בקמרה אובסקורה, אבל עזבתי אחרי חודשיים. בתחילת שנות התשעים סצנת האמנות בארץ היתה עוד בחיתוליה, וכדי להתפרנס החלטתי לפתוח בר".
הבר, דינמו דבש בדרך סלמה, הפך מהר למוסד תל־אביבי, ורק ב־2001 חזר שמי לעסוק באמנות. מאז הוא עובד בכל מדיום וטכניקה אפשריים. החומרים שהוא משתמש בהם מגוונים, מיציקות ועיסת נייר, דרך הולוגרמות תלת־ממדיות וקולאז'ים ממוחשבים ועד פסיפסי זכוכית. ב־2006 הוא הציג תערוכה במוזיאון לאמנות מודרנית בשנגחאי וב־2008 הוזמן ליצור מיצב למשחקים האולימפיים בבייג'ינג. "אני הישראלי היחיד שחזר מהאולימפיאדה הזאת עם מדליית זהב עבור Best Installation", הוא מספר.
העבודות שלך מורכבות מחד ופופיות ונגישות מאידך. זה לא סותר?
"לא. את יודעת כמה עבודות מכרתי כי הן עוסקות בכדורגל? כמה פעמים שמעתי מנשים את המשפט 'בעלי יאהב את זה'? העבודות שלי הן לא פופ רגיל, הן Surreal Pop. אחד המייצגים של הזרם הזה הוא האמן האמריקאי רוברט וויליאמס, שטבע את המונח 'LowBrow' שבו הוא אומר: 'אני לא רוצה לחרטט לך שאמנות היא משהו גבוה. יצירה צריכה להיות כזו שאתה צופה בה וקורה לך משהו, אפילו אם זה ברמה של חיוך'. הוא בעיניי מנטור שמבהיר שבאמנות הכל מותר. בעבודות שלי יש תמיד המון הומור".
