"מעצב צריך להיות אנוכי"

"אנחנו מעצבים עבור עצמנו, אבל כשאנחנו עוזרים לעצמנו אנחנו בעצם עוזרים לאחרים. לכן מעצב צריך להיות אנוכי", אומר סטפן בובליל, בעל החברה הניו־יורקית The Apartment, שעוסקת באדריכלות, עיצוב, גרפיקה ומיתוג. "אני מגדיר את עצמי מנצח על תזמורת. המטרה שלי בחיים היא לא לדעת לנגן באופן הטוב ביותר, אלא לעשות מוזיקה. החברה שלי יוצרת חוויות שיכולות להיות בית, חנות, מכונית חדשה".

בובליל (44) הגיע לישראל להעביר סדנה במסגרת החוג לעיצוב פנים של המסלול האקדמי המכללה למינהל. "כדי לעצב מוצר מוצלח דרושה יותר מתשוקה, דרושה משמעות. כשמזמינים אותי להרצות מצפים שאני אלמד עיצוב, אבל אני רוצה ללמד רכישת מיומנויות. המיומנות הגדולה לדעתי היא להסתכל על החיים ולראות את הדברים שאתה רוצה לשפר בהם. על האובייקטים ה'נאהבים' אנחנו יכולים להסתכל בשבוע העיצוב במילאנו. את האובייקטים ה'בלתי־נאהבים' אנחנו צריכים לגלות בסלון או בחדר האמבטיה שלנו. הם אלה שזקוקים לתשומת הלב שלנו".

בובליל. "כל חיי אני מנסה לגלות מה גורם לאנשים לתקתק, ורק כך אני יכול לעבוד בעבורם" צילום: עמית שעל

למי יש זמן לזה בימינו?

"יש לנו 80–90 שנה בשביל זה. כאשר אמות חשוב לי לדעת שחייתי חיים מעניינים. צריך להתעניין בהרבה דברים מעבר לתחום הספציפי שלך. לכן אני מעודד מעצבים לבשל, לראות סרטים, לשמוע מוזיקה, לשבת בברים. בפרויקט הבא, כשאותו מעצב יצטרך לעצב בר, הוא יביא לשם את החוויות האישיות שלו".

את החברה שלו הקים בובליל בסוהו בניו יורק ב־1999, ואת השכלתו, בתחום הקולנוע דווקא, רכש באוניברסיטת ניו יורק: "כל חיי אני מנסה לגלות מה גורם לאנשים לתקתק, ורק כך אני יכול לעבוד בעבורם. אני לא יכול להגיד ממה אני הכי נהנה, אלא ממי אני הכי נהנה - מלקוחות שאוהבים לקחת סיכון".

יש לך דוגמה ללקוח כזה?

"אשה שביקשה שנעצב את דירתה כך שהיא תרגיש בחצות כמו במועדון לילה בשנגחאי. הצענו לה דירה שחורה לגמרי. מדובר באשה בעלת כ־300 זוגות נעליים ואוסף של יצירות אמנות, וידענו שהרקע השחור לגמרי יתפקד במקרה הזה כרקע לבן לגמרי. היא הסכימה להסתכן, והדירה שלה היא לדעתי אחת היפות בעולם".

הדירה השחורה. הלקוחה רצתה להרגיש בחצות כמו במועדון לילה בשנגחאי

עד כמה עוד אפשר לחדש בימינו?

"אני לא חושב שהעיצובים הם חדשים - הסיפורים הם החדשים. הרבה עיצובים הופכים לקישוטים, ולדעתי אין צורך בזה. כמו שסטיב ג'ובס אמר: 'עיצוב הוא לא איך שהדבר נראה, אלא איך שהוא עובד'. אני מסכים. אם משהו עובד כמו שהוא, אל תיגע בו".

אבל התחום חייב להיות גם מסחרי.

"נכון. יש מעצבים שחושבים בעיקר על צורכי הלקוח, עושים סקרים וקבוצות מיקוד ובודקים מה בדיוק הלקוחות רוצים. אני לא חושב שזו הדרך הנכונה. כשאתה שואל אנשים מה הם רוצים אתה לא יכול להפתיע אותם. אני מרשה לעצמי לצטט אדם נוסף: הנרי פורד אמר שאם היו שואלים אנשים מה הם רוצים במכונית הם היו עונים 'סוס מהיר יותר'. אני כמעצב עובד עבור לקוח אבל חייב לחשוב בעצמי על פתרונות, כי רוב האנשים לא יודעים מה הם רוצים. זה תהליך קשה כי הסיכון בו גדול. אם אתה לא קולע אתה לא מוכר".

גם סגנון הניהול שלך הוא סיכון.

"אחרי עשרות שנים בניו יורק החלטתי לפני שבעה חודשים לעבור לבולוניה באיטליה כדי לחוות חוויות חדשות, לשתות יין ולאכול מוצרלה. הודות לטכנולוגיה אני יכול לנהל את הצוות שלי מכאן".

אפרופו טכנולוגיה, עד כמה היא משתלטת על עולם העיצוב?

"יש כיום ניגוד גדול בין השימוש בטכנולוגיה לבין חומרים טבעיים. אנחנו אולי אומרים שאנחנו משתמשים ב־80% חומר ממוחזר, אבל בעצם אנחנו הורסים את כדור הארץ. הדרך היחידה לגלות אחריות בנושא היא להפסיק לעצב".