"הספרות האוסטרלית תכבוש את העולם"

"אני מצטערת, אבל אתה ממש לא מקורי", נוזפת בי הסופרת האנה קנט בשיחת טלפון מביתה במלבורן, "אני מבקשת את סליחתך, אבל אני לא מבינה למה כל עיתונאי חייב לפתוח את השיחה איתי בשאלה על ליסבת סלאנדר (גיבורת 'נערה עם קעקוע דרקון' וספרי ההמשך - א"ש)".

אולי משום שכמו ליסבת, גם הגיבורה שלך אגנס היא אשה סקנדינבית חזקה, שכל זכר לטוב לבה נמחק בגלל שנים של עוני, סבל והתעללות מצד גברים.

"כן, כנראה בגלל זה. שמע, כולם מחפשים את ליסבת החדשה, ואולי זאת הסיבה שהספר שלי מכר כל כך הרבה עותקים. ליסבת היא באמת דמות אדירה וגם אני מעריצה שלה. אני חושבת שהיא מגדולות הגיבורות הנשיות בספרות. באמת, מאדאם בובארי וליסבת סלאנדר באותו המשפט. ובכל זאת, כשכתבתי את הספר ליסבת לא היתה לי בראש, אפילו עדיין לא הכרנו. גם בכלל לא התכוונתי לכתוב רומן מתח סקנדינבי, פשוט רציתי לספר את הסיפור המופלא שנתקלתי בו". 

האנה קנט

הסיפור הזה, "סיפורה של אגנס" (מאנגלית: ניצה פלד) שיוצא בימים אלה בעברית בהוצאת הכורסא וידיעות ספרים, הוא סיפורה האמיתי של אגנס מגונסדוטיר, האשה האחרונה באיסלנד שנשפטה למוות בשנות השלושים של המאה ה־19. אגנס מואשמת ברצח הברוטלי של אדונה, שהיה גם כנראה אהובה, ונשלחת לחווה מרוחקת להמתין שמלך דנמרק יאשר את ההוצאה להורג.

רב־מכר בספרייה

קנט היתה רק בת 19 כשנתקלה בסיפורה של אגנס במסגרת לימודיה במשך סמסטר אחד באוניברסיטת רייקיאוויק בתוכנית חילופי סטודנטים. שיעורי הבית שניתנו לה בשיעור היסטוריה היו פשוטים: למצוא סיפור מהעבר של איסלנד ולכתוב עליו 500 מילים. קנט הלכה לספרייה, פתחה ספר ומצאה את אגנס. "הסיפור הזה הדהים אותי מהרגע הראשון", היא משחזרת, "אבל בכלל לא חשבתי עליו כספר. כתבתי אותו כשיעורי בית ושנתיים לאחר מכן כעבודת גמר של 10,000 מילים. הייתי בטוחה שאקבל 70 במקרה הטוב, כי הפרופסור שלנו היה ידוע בקמצנותו. יומיים אחר כך הוא התקשר אליי וביקש את רשותי לשלוח את העבודה להוצאת ספרים קטנה באוסטרליה, שהעורך הראשי שלה היה סטודנט שלו".

קנט הסכימה, אבל לא האמינה שייצא מזה משהו. היא לא העלתה על דעתה שהספר שהיא עתידה לכתוב ימכור 5 מיליון עותקים ברחבי העולם עוד לפני שימלאו לה 25 שנה. "אני מנסה להסביר לעצמי בכל יום מדוע הצלחתי כל כך", היא אומרת, "ליסבת היא באמת סיבה אחת. היום כולם אוהבים לקרוא מותחנים סקנדינביים, אז אני מניחה שהתזמון שלי היה מושלם. והכי חשוב זה שהיה לי סיפור מצוין ומרגש לספר".

עטיפת הספר

רוצחת אהובה

הספר באמת מצוין ומרגש. ייסוריה של אגנס בזמן שהיא ממתינה להוצאתה להורג מצריכים מלאי מוגבר של ניירות טישו, כמו גם היחסים המיוחדים שלה עם המשפחה ששומרת עליה עד מותה והסיפור המצמרר על הנסיבות שהביאו אותה לגרדום. "נראה שההישג הגדול שלי הוא לגרום לאנשים להזדהות עם אגנס", אומרת קנט, "לכאורה מדובר בפושעת שרצחה אדם, ולא קל לאהוב אדם כזה. ההתעללויות שהיא חוותה הופכות אותה לקשוחה וכמעט בלתי נגישה, ובכל זאת הקוראים אוהבים אותה, וזה מרגש אותי בכל פעם מחדש".

ואולי אגנס האמיתית לא היתה כזאת. הרי לא פגשת אותה מעולם.

"זה נכון. קראתי עיתונים מהתקופה, את הפרוטוקולים של המשפט וגם יומנים של אנשים שחיו אז. גיליתי לא מעט עדויות שבאגנס היה המון טוב. לא המצאתי את האיכויות שלה, אנשים שהכירו אותה כתבו את זה, אבל לעולם לא נדע מי היא היתה באמת".

"כתבתי לעצמי"

גם בספרה השני, שקנט שוקדת עליו בימים אלה, היא תספר על נידונה למוות, הפעם באירלנד של המאה ה־19. "גם כאן מדובר במשהו לא מתוכנן לחלוטין", היא אומרת, "קראתי בשבוע שעבר מאמר בעיתון אוסטרלי שטוען שאני מנסה להשיב לחיים את המכשפות של המאה ה־19 ולזכות כל אחת ואחת מהן. כתבו שם שאני רוצה להמציא את הפמיניסטיות מאה שנה קודם לכן. לא הפסקתי לצחוק מהכתבה. המציאות הרבה יותר פשוטה: במהלך התחקיר על אגנס נתקלתי בסיפור מאירלנד, ובדיוק כמו במקרה של אגנס הרגשתי שאני חייבת לספר אותו".

נשמע שאת לא ממש מחבבת את מבקרי הספרות האוסטרלים.

"אני דווקא אוהבת אותם, הם החמיאו לי מאוד. בשנים האחרונות, אחרי הרבה שנים של קיפאון, הסצנה הספרותית באוסטרליה ממש פורחת. אני לא רוצה להשתחצן, אבל אני משוכנעת שהספרות האוסטרלית הולכת לכבוש את העולם, מה שכמובן הופך את החיים שלי עם הספר השני לבלתי אפשריים כמעט".

הפעם, מודה קנט, זה הולך לה הרבה יותר קשה. "את הספר הראשון בעצם כתבתי לעצמי, ועכשיו אני צריכה לכתוב למיליונים שקראו אותו ומצפים לסחורה", היא אומרת, "בכל יום אני מקבלת מיילים מאנשים שדורשים ספר נוסף. אני גם קוראת את הבלוגים שכתוב בהם שילדה בת 25 היא לא סופרת בכלל, שהכל הלך לי קל מדי ושתסמונת הספר השני בלתי נמנעת. הציפיות מלחיצות והכתיבה לא קלה, אך יש לי מזל, כי בדיוק כמו עם אגנס, גם הפעם יש לי סיפור מצוין לספר".