ראיון כלכליסט
בוא נדבר על אהבה: שיחה עם הסופר יאן־פיליפ סנדקר
היא מיידית ונשארת לנצח, אי אפשר לחפש אותה אלא רק למצוא, נכספת ומכאיבה. שיחה עם מחבר רב־המכר "אמנות ההקשבה לפעימות הלב", על תמצית החיים
"אין בכל העולם דבר מדהים יותר מהנשמה", אומר יאן־פיליפ סנדקר כשהוא לוגם מהיין האדום שלו ומסמן למלצר למלא את כוסותינו. כבר כמעט שעתיים אנחנו מדברים על אהבה מול חומות העיר העתיקה, בבית ההארחה של משכנות שאננים, שם בילה הסופר הגרמני את השבוע האחרון. "אתה חייב לסלוח לי", הוא אומר, "כשאני מתחיל לקשקש על אהבה, אני פשוט לא יכול להפסיק. לפעמים מספיק לשתי נשמות רק יום אחד כדי להתחבר ואז הן יהיו קשורות לעולם. זה מופלא. לא תהיה שום דרך להתיר את הקשר הזה.
"אבל האהבה הזאת של הנשמות יכולה להיות גם טרגית. אתה יכול לדמם מהפצע הזה במשך 80 שנה, לאהוב עד כלות הבור הכי נמוך בנפש שלך את אותה האשה, לחיות כל החיים כנכה. הנכות הזאת היא משתקת, ממש כמו כל נכות אחרת. אומרים שהזמן יכול לרפא כל פצע, אבל אני לא מסכים. הזמן יכול ללמד אותך לחיות עם הנכות, אבל הוא לעולם לא יוכל לרפא אותה".
ברוכים הבאים לעולמו המופלא של סנדקר (52), שבו השילוש הקדוש מורכב מבודהיזם, אהבה וקארמה. כל השלושה ניכרים היטב בשלושת הספרים שכתב, שמכרו כמעט 10 מיליון עותקים ברחבי העולם. הסרט ההוליוודי המבוסס על ספרו הראשון, "אמנות ההקשבה לפעימות הלב", אוטוטו מוכן, ספר ההמשך, "מיתרי הלב", הפך גם הוא להצלחה מסחררת, ולירושלים הוא הגיע לכבוד פסטיבל הסופרים הבינלאומי וגם כדי לקדם את ספרו "לחישת הצללים", שיוצא בימים אלו בישראל. היום יוכלו קוראיו לפגוש אותו ב־19:30 בבית אריאלה בתל אביב, במפגש שייערך באנגלית וינחה אותו הסופר הישראלי אשכול נבו (20 שקל לכרטיס).
"פצעי אהבה הם משהו שסופרים אוהבים לכתוב עליו, כי הפצע הוא כל כך עמוק ונמצא במקומות שלא ידעת שקיימים. מצד שני, אם אתה יודע משהו על פצעי אהבה אתה חייב גם לדעת איזה דבר נפלא זה כששתי נשמות שקשורות ביחד מגשימות את אהבתן.
יאן־פיליפ סנדקר. "אומרים שהזמן יכול לרפא כל פצע, אבל אני לא מסכים" צילום: עומר מסינגר
"בני אדם משקיעים מיליארדי דולרים בכל שנה כדי להתקרב לתחושה הזאת. הם בונים לונה פארקים, נוסעים במכוניות מירוץ, צונחים מגבהים - הכל בשביל לנסות לשחזר ללא הצלחה את אותו רגע מופלא כשהנשמות נפגשות. הם זרים גמורים, לא מכירים בכלל, ואז הם משוחחים קצת, ועוד קצת, ואולי יוצאים לאיזו מסעדה, וזהו. אם הנשמות שלהם נועדו זה לזו הם יידעו זאת מיד. גם אם לא".
אז אי אפשר לחפש אהבה, אפשר רק למצוא אותה?
"בדיוק. קוראת שלחה לי אימייל לפני כמה ימים ושאלה אותי אם אפשר להכריח את עצמך להתאהב בבן אדם אחר. השבתי לה שלצערי זה בלתי אפשרי. למודע שלנו אין שום יכולת להשפיע על התהליך. בדיוק להפך, בהרבה מקרים אנחנו מאפשרים למודע להשתלט עלינו ומתפשרים, אבל הפשרה הזאת היא טרגית בעיניי".
שלושת הספרים של סנדקר. "בסופו של דבר לאדם בורגני כמוני קשה יותר לכתוב"
לא מצליח לסבול
מבחינת סנדקר, אין אפור בתחום האהבה. גם אם הנפש התאומה שלך לא בעניין, אסור לוותר. "אם היא אוהבת אותך, אז תילחם בשבילה", הוא אומר, "תהיה דון קישוט שלה. אף אדם לא יכול לגבור על הנפש שלו, הוא יכול לרמות אותה קצת, אבל הוא לעולם לא ינצח אותה. בעיניי המפגש בין הנשמות הוא קארמה. לפעמים הנסיבות שמובילות שני אנשים למצוא זה את זה הן מדהימות. אנשים שנפגשים בשדות תעופה למשל, או מישהו שהיה אמור להיות במקום אחר לחלוטין ונאלץ לשנות את תוכניותיו ופוגש בדרך את אהבת חייו. הוא פוגש סוף סוף את הבן אדם הזה שהוא רוצה לעשות בשבילו הכל, שהאושר שלו חשוב לו בדיוק כמו שלו".
ורק אז אפשר בעצם לחיות?
"משהו כזה. בדיוק על זה אני כותב בספרים שלי, על אנשים שנוסעים למקומות שהם לא ידעו שקיימים או שאפילו לא רצו בכלל להגיע אליהם. האהבה שינתה את חייהם, הם מצאו את תיבת האוצר הגדולה מכולן. אלו הדברים שמסקרנים אותי יותר מכל, הילת האהבה וגם הפצע שנגרם לך מאיבודה".
הפצע הופך אותך לאמן טוב יותר, אבל אתה, למשל, לא נראה לי סובל בכלל.
"זה נכון, אני רוצה לסבול אבל לא נותנים לי. האמת היא שאני חושב על זה הרבה. כן, מכרתי המון ספרים; כן, עוד מעט יקרינו את הסרט המבוסס על הספר הראשון שלי; כן, אני אוהב מאוד את אשתי וילדיי; ובכל זאת - אני דורש בתוקף את זכותי לסבול, או סתם להיות בדיכאון לפעמים.
"אני יודע שבסופו של דבר לאדם בורגני כמוני קשה יותר לכתוב, ואני מניח שאם אשתי היתה עוזבת אותי פתאום הייתי כותב טוב יותר. אני בהחלט חושב שפצעי אהבה הופכים אותנו לאמנים טובים יותר, אבל אני מעדיף לכתוב פחות טוב ולהיות עם האשה שלי. אני מסתפק באיזה רקוויאם של מוצרט כדי להיכנס למוזה בימים אלו. או נסיעה למזרח. תמיד אפשר לנסוע למזרח".
האינטרנט הוא השטן
סנדקר בילה כמעט 20 שנה מחייו במזרח, מתוכן עשר שנים בסין, כשליחו של השבועון הגרמני "שטרן". המפגש עם הבודהיזם, לדבריו, שינה את חייו. "הייתי עיתונאי במשך כמעט 20 שנה", הוא משחזר, "תמיד היה לי חלום לכתוב ספר, אבל כל כך אהבתי את העבודה שלי ופשוט לא הצלחתי לפנות לזה זמן. ואז הקימו בעיתון שלי אתר אינטרנט, ובפעם הראשונה כתבתי מאמר לאתר. שלחתי אותו למערכת, ואחרי שעתיים בערך התקשרתי לעורך כדי לברר מי ערך את הכתבה שלי ומי ערך אותה לשונית. 'השתגעת?', הוא אמר לי, 'כאן זה אינטרנט, הכתבה שלך כבר שעתיים באוויר, בלי עריכה, בלי הגהה ובטח בלי לבדוק עובדות'. באותו יום הבנתי שמשהו רע מאוד מתרחש במקצוע שלי ושאני חייב לכתוב כבר את הספר הזה לפני שיהיה מאוחר מדי".
סנדקר טוען בתוקף שהאינטרנט הוא השטן, ושהטלפונים החכמים הם הכלי שלו להשתלט על העולם.
ואולי אתה בדיוק כמוני, סתם עוד זקן נרגן שמסרב להשלים עם הקידמה.
"יכול להיות שאתה צודק", הוא צוחק, "אבל בכל זאת אני חושב שהשתלטות האינטרנט היא בשורה מצוינת בעיקר לכל מיני ראשי עיריות מושחתים ופוליטיקאים קטנים. יש פחות ופחות עיתונאים שבודקים מה האנשים האלה עושים, וכך בדיוק נולדות דיקטטורות. אנשים חושבים שאני משוגע כשאני אומר את זה, אבל אני באמת מרגיש שיום אחד האינטרנט יהרוס את הדמוקרטיה".
אז מה עושים?
"יש הרבה מחשבות ורעיונות. שמעתי שבדנמרק חושבים על מס של 1% שכל אזרח ישלם לעיתונות המודפסת. זה רעיון מעולה בעיניי. אני חושב שהעובדה שאתה ואני יושבים ומדברים עכשיו לעיתון מודפס היא נס, אבל הנסים האלה לא מתרחשים בכל יום. אני חושב על כל חנויות העיתונים שנסגרו, על חנויות הספרים שקורסות, על חנויות הדיסקים שנעלמו, ומתמלא צער. מהפכות מתרחשות, ואין כנראה שום דרך לעצור אותן. כנראה אני באמת סתם זקן נרגן שלא יודע להתמודד עם העתיד. אני רק מקווה שבעתיד הזה שכולם מדברים עליו האהבה לא תיעלם מהעולם, כי זה יהיה כבר באמת יותר מדי".
