שמלת האביב המושלמת: נוחה, נושמת, משמחת
בתחילת שנות התשעים, אחרי שנים בשחור כיאה לנערת אייטיז, מצאתי שמלת אביב מושלמת, שאת מתיקותה איזנתי בנעלי ד"ר מרטינס. "שמלת הפרחים", קראה לה בתי בת ה־3 וביקשה שאלבש אותה לכל יום הולדת שלה
כן, מגיע האביב, ואיתו החיפוש אחר השמלה המושלמת, כזו שתאפשר לאוורר את הצורך בפרחים ובצבעים, ומנגד תשתלב בחיים האמיתיים בלי להיראות תלושה מהמציאות.
מתישהו בתחילת שנות התשעים, כשהגראנג' פרץ לאופנה, מצאתי שמלת אביב מושלמת לראשונה. אחרי שנים בשחור מלא, כיאה לנערת אייטיז, היה טוויסט בעלילה: פתאום שמלות פרחוניות דקות במראה הגראנג' הנונשלנטי נהיו שיא הקוליות. עם נעלי דוקטור מרטינס גסות הן קיבלו את הבעיטה המדויקת שאיזנה את המתיקות הרומנטית בחספוס המתבקש. אושר גדול הציף אותי כשמצאתי אז, בחנות הזערורית שושנים שבצפון דיזנגוף, את שמלת חלומותיי: פרחונית, ארוכה ודקה מתוצרת אמריקאית עלומה שהשרתה עליי אווריריות אביבית וסחטה תגובות נלהבות מהסביבה. בתי, שהיתה אז בת 3, קראה לה "שמלת הפרחים", ועוד שנים אחרי חלוף הטרנד ביקשה שאלבש אותה לכבוד כל יום הולדת שלה. עד היום היא מונחת בארון באגף המצומצם של בגדים לשימור.
טרנדים רבים חלפו מאז, אבל הרצון בשמלה קלילה חזר בכל חודש אפריל, ואיתו החיפוש הקבוע אחר שמלת אביב מושלמת. לא כזו שעשויה סריג נצמד כמו טריקו - ולא משנה אם הוא מכותנה או חלילה פוליאסטר - אלא שמלה מאריג כותנה. כי מה כבר ביקשתי? כותנה ארוגה בעלת נפילה חופשית ומשוחררת, שתאפשר את המרחק הדרוש בין השמלה לגוף.
לפני ארבע שנים בערך, כשהתייאשתי מלמצוא שמלה כזו, החלטתי לעשות אחת בעצמי. היו לי בראש שמלות מסרטים איטלקיים וספרדיים, כמו זו שלובשת סופיה לורן ב"יום מיוחד" או כמו הצבעוניות המרהיבות בסרטי אלמודובר. שמלה אביבית כזו - שופעת בד מהמותן, שיא אופנת הפיפטיז - מככבת בסדרת צילומים שהנציחה מפגש היסטורי בין פיקאסו לבריז'יט בארדו: ב־1956, כשבארדו שהתה בפסטיבל קאן, היא נסעה לבקר את האמן המפורסם בסטודיו שלו בוואלורי הסמוכה. פיקאסו התרשם מהכוכבת החטובה ומתסרוקת זנב הסוס שלה, שהיתה חביבה עליו במיוחד, אבל לא עד כדי שיאות לצייר אותה: מסיבה לא ידועה נותרה בארדו מחוץ לבדי הציור שלו. עם זאת, מראה שמלת הכותנה שלה, שכולה אביב פורח, נותר חרות בזיכרון. כזה סוג של שמלה רציתי. רכשתי בדי כותנה משובחים בחנות נוק בתל אביב ומצאתי תופרת שהכינה עבורי גזרה והצליחה, מעשה כשפים, לתפור את השמלה שהיתה הכי אני: מחויטת בלי להיצמד מדי; מצוידת בכתפיות נדיבות שלא מסגירות את כתפיות החזייה; נוחה, נושמת, משמחת. בכל אביב חזרתי אל התופרת עם ערימת בדים חדשה וייצרתי לעצמי מיני־קולקציית שמלות כבקשתי - מהלך שאף התגלה כחסכוני כי היו לי השמלות שביקשתי ולא חסר לי דבר לאורך כל הקיץ.
לפני שנה וחצי הצטרפתי למיזם האופנה השיתופי CO.CO (Collective Collection) ולקחתי את החיפוש שלי צעד נוסף קדימה: כאן אני כבר מעורבת בתהליך הייצור עם שותפותיי, המעצבת דליה קפוזה והיזמית צפרא פרלמוטר, בניסיון לייצר את הבלתי ניתן להשגה כמעט: שמלה מאריג כותנה. כל כך ים־תיכוני ומתבקש במחוזותינו.
עד שתהליך ייצור שמלות הכותנה יתממש, אני חוזרת לפנטז. בארון השמלות המדומיין שלי יש שני אגפים: באחד נמצאות שמלות חופשה, בשני שמלות לחיים בעיר. שמלות החופשה זרוקות יותר, מוקצנות יותר וצבעוניות יותר, ולא צריך לנסוע רחוק כדי ללבוש אותן. הן מתאימות גם לבית, לים ולכל מצב בלתי מחייב. שמלות האביב האורבניות מחויטות יותר, בעלות מבנה שאורז יפה את הגוף ומשרה אווירה מעט יותר רשמית. בשיטוט באתרי מעצבים נבחרים דגתי לי שמלת מעטפת מושלמת לכל מצב של ביה, מעצבת ישראלית מלוס אנג'לס, שמלות מקסימות מהזן החופשתי של אנה סוי ואיזבל מראן ושמלות לחיים בעיר של מרני, נינה ריצ'י וארדם. עם פרחים כמובן!