ביקורת תערוכה: "מתים מבפנים", גלריה בנימין

תערוכה קבוצתית שבה מציגים אמנים ישראלים עבודות העוסקות בדיכאון קולקטיבי. איפה: צ'לנוב 28 תל אביב, עד 15 במרץ. הכניסה חופשית. דבר המבקרת: "תערוכה על דיכאון קולקטיבי באופן שאינו בהכרח מדכא", כך מגדירים את התערוכה בגלריה בנימין.

אמנים ידועים בעובדה שלעתים הם יוצרים מתוך דיכאון, אבל הפעם לא מדובר בדיכאון אישי, אלא בדיכאון קולקטיבי, מין תחושת חוסר תוחלת שמאפיינת את הדור הצעיר שנתיים אחרי המחאה החברתית שהפיחה תקווה שלא מומשה. בתערוכה מספר קטן של עבודות, אבל כל אחת מהן מבטאת את התחושה די בבירור: מיצב הפרוס על שניים מקירות הגלריה מציג צילומי מסך של סטטוסים וממים בפייסבוק שהעלו כמה מחיות הרשת הבולטות, כעידו קינן ועמיר שיבי. אלה מבקרים באמצעותם בציניות את ההתרחשויות האקטואליות וזוכים לתגובות שונות המוצגות במקביל.

"העבודה משחררת", הדס רשף. מעבירה בצורה משעשעת את תחוושת המועקה

שאשא דותן מציגה עבודת וידיאו אינסטליישן שבה היא מטביעה את דמותה בדרכון גרמני וכך מנכיחה את החלום הציוני החדש - ההגירה לברלין. הדס רשף, שגם אצרה את התערוכה, מציגה ציור מחשב שמבוסס על חוויותיה מעבודה במשרד עורכי דין.

עבודת וידיאו של ליאור זלמנסון מתעדת את ההשקה של אפליקציית הכתוביות האוטומטיות של גוגל, לצד תוצאות מלאות טעויות שהיא מספקת, וכך מדגישה כי גם האמצעים הטכנולוגיים, שהם כביכול משוכללים, לא עומדים בציפיות ומספקים בעיקר אכזבות. עבודות אלה לצד נוספות מעבירות בצורה מסקרנת ואפילו קצת משעשעת את תחושת המועקה, שבאה בעסקת חבילה עם החיים של צעירים בישראל כיום.

שורה תחתונה: באסה לחיות פה, אבל כיף שיש אמנים שיכולים לתאר בצורה מהנה כל כך את הבאסה הזאת.