מנגינה יקרה

אביתר בנאי והלהקה, שישה אנשים בסך הכל, עלו לבמה בבת אחת והסתדרו במקום. בלי התגנבויות או גינונים, באור חלש, הם התחילו לנגן לאט ובשקט. אביתר עמד והביט בבסיסט יהוא ירון כשהוא מחזיק את היד על הפה, מחכה בסבלנות. המוזיקה היתה כל כך חרישית, ששמעו אנשים מזיזים את הכיסאות. השיר הראשון, "ילדים", מהאלבום "יפה כלבנה" שיצא באוגוסט האחרון, נוגן כאילו אין תחושת זמן, ויצר אווירה מדיטטיבית קסומה.

השיר השני, שהחל מיד אחרי מחיאות כפיים סוערות, היה "יש לי סיכוי" - ובסיומו כבר היה לי ברור שלא משנה איך ההופעה הזאת תמשיך, אני אצא ממנה מאושר. בנאי התחיל את השיר לבד עם הגיטרה, כשהבמה חשוכה ואלומת אור מאירה אותו. הקול שלו ושל חלק מהכלים שהצטרפו מאוחר יותר קיבל אפקט ריוורב מהדהד וחלומי שהתפשט בכל האולם. בשיר השלישי, "נער", משחקי ההדהודים של הלהקה קיבלו תפנית חדה ומקפיצה, שהזכירה לפרקים את דיוויד ברוזה.

בנאי בהופעה. פרשנות מחודשת, כמעט תמיד מהדהדת ויפה צילום: עמית שעל

הרבה חיוכים היו על הבמה. בסוף השיר בנאי בירך את יושבי האולם, בירך על בקבוק המים שלו לפני לגימה וזכה ל"אמן" גדול מהקהל, שצחק מהסיטואציה. הוא סיפר שלאחרונה חזר לשני האלבומים הראשונים שלו, אלה שיצאו לפני החזרה בתשובה. את השיר "אמביציה" מהאלבום השני, סיפר, הוא מרגיש כאילו כתב ממש לאחרונה. כשהוא שר "צריך להפסיק לשקר בטלוויזיה על אהבה, לקחת אחריות על הילדים", כשמסביבו הלהקה מתפוצצת על הבמה, אי אפשר היה שלא להאמין לו.