צעירי הבמה
מ"רומיאו ויוליה", דרך "אחים בדם" ועד "הדיבוק", מאחורי לא מעט מחזות שמוצגים כיום בתיאטרון הישראלי עומדים מתרגמים שעוד לא חצו את גיל 40. כך הפך המקצוע שהיה בעבר נחלתם של גדולי הכותבים בעברית לעיסוק צעיר, מגניב ואפילו משתלם כלכלית
שלושה מתרגמים יושבים בבית קפה ומדברים על משקל וחריזה. נשמע כמו התחלה של בדיחה? ככה החלה הפגישה עם אלי ביז'אווי (35), רועי חן (34) ודניאל אפרת (31), הדור הצעיר של מתרגמי מחזות בתיאטרון הישראלי.
כל מחזאי טוב צריך מתרגם מצוין, כזה שיעביר את היצירה שלו בצורה הנכונה ביותר לצופה. בעבר היו אלה גדולי המשוררים והמחזאים, כמו לאה גולדברג, נתן אלתרמן, נסים אלוני ואברהם שלונסקי, אך עם השנים קם דור חדש.
איך בחור צעיר הופך למתרגם?
אפרת: "זה בא מתוך צורך. כשלמדתי בתיכון רציתי להעלות את 'מופע האימים של רוקי' ולא היה לזה תרגום - אז תרגמתי. כשלמדתי משחק בבית צבי, גרי (בילו - מנ"ש) נתן לי לתרגם שירים ומחזות זמר כהשלמת הכנסה. אחרי שנים כשחקן אני יודע מה זה לפגוש טקסט. כמה זה טעים בפה כשזה טוב, וכמה זה מפריע כשזה לא".
ביז'אווי: "כתלמיד בימוי בסמינר הקיבוצים רציתי לביים סצנה מ'בדלתיים סגורות' של ז'אן־פול סארטר. כשקראתי את התרגום לעברית הבנתי משהו אחד, ואילו בצרפתית, שהיא שפת האם שלי, הבנתי הרבה יותר, אז תרגמתי לעצמי".
חן: "התחלתי כי רציתי לקרוא ספרות רוסית במקור. למדתי את האותיות והתחלתי לתרגם לעצמי מחברות שלמות. בהמשך פגשתי את איגור ברזין מתיאטרון מלינקי, שנתן לי לתרגם את 'הזקנה ועושה הנסים'. לתיאטרון גשר הגעתי בגיל 19, כשהמורה שלהם לעברית נסע לחו"ל".
מימין: דניאל אפרת, אלי ביז'אווי ורועי חן. "אם ההצגה מצליחה היא מפרנסת אותך נהדר" צילום: אוראל כהן
"השפה זזה מהר"
הם רק בני 30 וקצת אבל כבר תרגמו עשרות מחזות. ביז'אווי תרגם, בין השאר, את "רומיאו ויוליה" ואת "קברט" לקאמרי, ובימים אלה הוא עובד על "הקמצן" להבימה ולאחריו על "טרטיף" לבית ליסין. חן תרגם את "דון ז'ואן" ו"גן הדובדבנים" ועיבד את "הדיבוק" ו"שונאים סיפור אהבה" לגשר. אפרת תרגם את "אביב מתעורר", "אחים בדם" ו"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" לבית ליסין.
יש תחרות ביניכם?
ביז'אווי: "לא מצאנו את עצמנו נלחמים על תרגום. אם היה רק תרגום אחד בשנה יכול להיות שהיינו אוכלים זה את זה. כל אחד גם קצת מסונף לתיאטרון מסוים: רועי בגשר, דני בבית ליסין ואני הרבה בקאמרי, אף על פי שמתערבבים".
חן: "אנחנו לא נפגשים הרבה, אבל בניגוד לשחקנים, אנחנו ממש מחבבים זה את זה. אנחנו שונים מאוד בתוצאה הסופית".
העובדה שאתם צעירים מתבטאת גם בעבודה שלכם?
ביז'אווי: "במשך שנים תרגמו מחזות לעברית שלא דיברו ברחוב. מחזות שנכתבו כפרוזה הכי פשוטה תורגמו לעברית חגיגית, כי זה לתיאטרון".
חן: "התיאטרון היה חג של עברית. היה צריך לייצר ארון ספרים ישראלי־יהודי חדש, והם התייחסו אליו בכפפות של משי, גם כשזה היה מיותר לחלוטין".
ביז'אווי: "כשמלמדים את 'הקמצן', אם המטרה היא להכיר את יצירתו של אלתרמן - זה מבורך. אבל אם המטרה היא ללמוד מה זה מחזה, אז יש פה בעיה. הצרפתית של מולייר פשוטה בארבע דרגות מהעברית שאליה תרגם אלתרמן, שהוא משורר אדיר".
חן: "מסכים במאה אחוז. אני מתרגם עכשיו את 'טרגדיות קטנות' של פושקין, ששלונסקי הנפלא תרגם בזמנו, ואני נזעק מהפתרונות. אם פושקין כתב סתם 'מגפה' הוא תרגם את זה ל'קטב מרירי'".
אפרת: "השפה זזה בקצב מטורף. תרגום מלפני עשר שנים נשמע כבר מיושן ומצריך חידוש. אני בעד שיום אחד יבוא דור חדש, יזרוק את העבודה שלנו לפח ויגיד שהיא לא רלבנטית".
שחקנים כעורכים
בימים שבהם שוק התיאטרון מוצף בשחקנים ובבמאים צעירים המתקשים להתפרנס, נדמה שדווקא המתרגמים לא צריכים לרדוף אחרי עבודה. תיאטרונים מעזים לתת הזדמנויות למתרגם יותר מאשר לבמאי, בין השאר מפני שהגשת היצירה מראש בשלמותה מפחיתה את הסיכון.
אתם עצמאים ומתפרנסים יפה?
ביז'אווי: "כן וכן. אני ציפור חופשייה, וזה מצד אחד חופש ומצד שני סכנה. אני יכול להחליט מתי אני רוצה לתרגם, לביים, לכתוב או לעשות קולנוע".
אפרת: "אם הצגה מצליחה היא מפרנסת אותך נהדר".
חן: "אני שכיר, עובד על בסיס ותמלוגים".
אתם מעורבים בחזרות?
אפרת: "בטח, לפעמים משהו לא יושב טוב על השחקן וצריך לשנות. שחקנים הם העורכים הכי טובים - אם שחקן טוב טעה שלוש פעמים באותו משפט, סימן שהמשפט דפוק".
ביז'אווי: "לא לשבת בחזרות זה כמעט כמו להפקיר את העבודה שלך. החזרות מאפשרות לראות איך משהו שהיה בראש שלך נוחת על קרקע המציאות".
