מושכות בחוטים

"אני לא מייצרת שיטה, אלא מחפשת דרך חדשה בכל פעם"

כתם יין על מפה צחורה שלח את מעצבת האופנה אילנה אפרתי למסע היסטורי, אל שורשי השימוש בצבע

אילנה אפרתי

אפרתי, המחלקת את זמנה בין תל אביב לאומבריה, מרגישה שבביתה באיטליה חזרה בעצם לישראל של פעם, זו עם השדות הפורחים והצמחייה העשירה. בקולקציית הקיץ האחרונה שלה היא חיברה בין העיר לכפר, במעין זהות היברידית חדשה, ויצרה אוסף בדים מודפסים מקוריים בעבודת יד - מקצתם הוצגו בתערוכה בגלריה פריסקופ לא מכבר, מקצם נסרקו והודפסו בטכנולוגיות דיגיטליות מתקדמות על בדי משי, ושימשו לייצור פריטי לבוש במהדורה מוגבלת. הקולקציה מורכבת מגזרות רחוקות מהגוף היוצרות צללית רכה בהשראה אסייתית, בדים מודפסים המזכירים נופים רחוקים, ושילובים מעניינים של חומרים והדפסים - למשל חולצת עור וחצאית משי, שהדפסיהן הם מעין נגטיב זה של זה - והכל בצבעוניות של כחול לגווניו, חאקי ושמנת.

זה התחיל לפני כשנתיים, כשאפרתי פתחה במחקר על צבענים מן הטבע. "אלו פיגמנטים שאפשר להפיק ממינרלים כמו נחושת וברזל, ומחלקי צמחים, לרבות שורשים, קליפות ופירות. הצבענים הטבעיים האלה הם ששימשו לציור ולצביעת טקסטיל לאורך רוב ההיסטוריה". כשהתחילה, היא מספרת, לא חשבה על בגדים; הסקרנות היא שהובילה אותה. "סקרן אותי לדעת איך צבעו פעם, לפני המהפכה התעשייתית, כשצבע היה סוד שמור. הרי כיום אנחנו כמעט לא מכירים צבענים טבעיים. רציתי לדעת איך אפשר לצבוע טקסטיל מצמחי בר, ואיך נראים צבעים אמיתיים שלא נוצרו במעבדה".

פריט מקולקציית אביב-קיץ 2013 צילום: רן גולני

המסע לעולם הפיגמנטים החל בכתם שהותיר יין אדום על מפת שולחן לבנה בביתה באומבריה. במקום למהר ולכבס, אפרתי יצאה לחפש בכפר צבענים, כמנהג התושבים מימים ימימה. מרחק עשר דקות מהבית היא גילתה גילויים מרגשים. השנה הראשונה היתה שנה של ניסויים, של לימוד וטעייה. בשנה השנייה כבר ידעה באיזה חודש יש צבען מסוים, ויכלה לקטוף אותו בצורה מובחנת יותר.

אחד האריגים ששימשו בקולקציה צילום: אילנה אפרתי

מחקר הצבעים הזה שימש לה השראה כמעצבת אופנה. טכניקת ההדפסה הידנית שלה מנצלת את הצבעוניות של הפיגמנטים הטבעיים, ודומה לשיטות עבודה של אומני טקסטיל לפני עידן התעשייה. היא השתמשה בפרחים, פקעות עלים וצמחים, ובחנה את תגובתם של סוגי בד טבעיים שונים - כותנה, משי, פשתן - במגע עמם. לעתים חיכתה חודש, לעתים יותר, עד שחזרה אל הבד לראות מה עלה בגורלו. פעם אחת הניחה פשתן בקומפוסט וחיכתה; בפעם אחרת בישלה כותנה ומשי בסיר. "אין לי שיטה", היא מודה, "אני לא רוצה לייצר שיטה מובחנת, אלא בכל פעם לחפש דרך חדשה". בדו־שיח שלה עם הטבע מרתק לראות איך כל צבע משפיע על חומרים שונים: משי טאפט, למשל, מקבל את הצבע כהה יותר, לעומת משי רגיל שמוציא את הצבעים הכי טוב.

בדרך העבודה שלה היא מייחסת חשיבות גדולה לאסוציאציות ולהקשרים תרבותיים, היסטוריים וקוסמופוליטיים. "מעניין אותי הקשר לעבר", היא אומרת, "העבר הוא בשבילי מניע ללכת קדימה, נקודת התייחסות. אני מאלה שלא יהרסו ישן למען חדש, אלא ייצמדו למה שהיה כסמן". מתוך כך היא חקרה גם את ההיסטוריה המשפחתית שלה, וגילתה שבדורות קודמים היו בני משפחתה אנשי טקסטיל שנדדו בעולם, והפעילו רשת של קשרים משפחתיים ומסחריים בירושלים, מצרים, סמרקנד, מרסיי ומנצ'סטר.

אפרתי עצמה נעה על ציר הים התיכון, בין ישראל ואיטליה, אוהבת את הדמיון ורואה את השוני: באירופה הצבעוניות שונה, האור שונה, הלכלוך אחר. ב־30 השנים שהיא עובדת, היא מאמינה, יצרה אלטרנטיבה לאיך שהיא רואה ישראליות - אבל, היא אומרת, העבודה שלה אינה תלוית מקום. אפשר לעשות אותה בכל מקום. ממש כמו בעבר, אז בכל מדינה היו צובעים בפיגמנטים שנמצאו בה. "הכל היה לוקלי. למשל, האינדיגו שבא מהמזרח ומזוהה יותר מכל עם היפנים. עד המאה ה־16 זה היה סוד ואי אפשר היה למצוא אותו באירופה. ברבות הימים דבר שהיה מאוד לוקלי הפך לעולמי".

ההבדל בין ישראל לאיטליה, מבחינתה, הוא הפנאי. "בישראל עליי לנהל עסק, לצאת לעבודה, לעצב, למכור. בכלל, בישראל אין כמעט שום אפשרות להיות יוצר עם שקט ושלווה ולשרוד. מיד נסחפים פה למודל עסקי. כדי ליצור צריך שקט, זמן למחקר, זמן לניסוי וטעייה, וזה עולה המון כסף. זו עבודה שצריך להשקיע בה, ולא כל אחד יכול לשרוד כלכלית במדינה שאינה תומכת ביוצרים שלה".

מקורות ההשראה שלה מגוונים, "אבל הם מתחילים בחוויות אישיות שמספקות לי מבט חדש על דברים". הספקים שלה הם מקור השראה נוסף - למשל, מפעל הבדים ההיסטורי של אמיליו ומשפחתו: "כמו כל מפעל איטלקי אותנטי הוא שוכן בפרבר קטן, ומתבסס על כוח עבודה מיומן ומקומי. הדפוסים המקוריים, רובם פרי ידיהם של אמני ציור טקסטיל מומחים, מתאפיינים במקוריות, איכות ועושר צבעים יוצא דופן. הדוגמאות מודפסות על בדי איכות טבעיים כמו כותנה, משי, צמר ופשתן. במפעל העתיק אולמות הייצור הפכו לחדר העיצוב של הדפוסים. החדר מלא בספרים עתיקים של דוגמאות בדים, בבגדים שבטיים ומסורתיים שנאספו מאסיה, אפריקה ואירופה, בגדי איכרים ובגדי נסיכים, בגדים עתיקים שבהקשרים אחרים היינו רואים אותם במוזיאון - אבל כאן, בניגוד למוזיאון, אפשר לגעת בבדים, לחוש את הדפוסים, למשש ולחקור".

והטבע כמובן. "אני יכולה להסתכל שעות על עלים", היא מודה, "מחוץ לסטודיו אני אדם של טבע".

טרנדים, היא אומרת, אינם מעסיקים אותה. "אני יודעת מה הטרנד, אבל זה לא חומר השראה בשבילי. אני לא אסתכל על הנקודה הסופית, כי זה כבר נעשה וזה לא מגרה אותי. העבר הוא בשבילי מניע ללכת קדימה, נקודת התייחסות. דבר מתפתח מתוך דבר, והדנ"א של העיצוב שלי מאפשר לי לחבר דברים כל הזמן. אני מנסה לרגש אנשים, ורואה בבגד שפה. הטקסטיל כחומר מעניין אותי. העיצוב מבחינתי מוטמע בתוך הבגד. הוא לא קישוטי".

"לטקסטיל יש עומק שאין לאבן"

ליאת טופל גדלה בעולם של בדים, אבל גם אחרי שחצתה את הקווים ועברה לתכשיטנות היא ממשיכה לשלב מגוון עצום של אריגים בעבודותיה

היצירה של מעצבת התכשיטים הצעירה ליאת טופל פועמת בקצב הרחוב: תנועת הולכי הרגל, שאון המכוניות החוצות את רחוב אחד העם בתל אביב בכל שעות היום והלילה, האור המשתנה, החודר לחדר העבודה שלה בעד תריסי העץ האפורים של החלונות המוארכים, הקולות, הקצב, המולת העיר - כל אלו מעוררים בטופל חדוות יצירה. האורות בחלל דירתה, בבניין לשימור ששופץ לא מכבר, דולקים לא אחת עד השעות הקטנות של הלילה, וצלילי מוזיקה קלאסית משתרגים בקולות הרחוב.

ליאת טופל בסטודיו. "אני לא מתכננת מראש, אלא יושבת, מסתכלת על החומר ועובדת דרך הידיים. משם מגיעים הרעיונות הכי יפים" צילום: תומי הרפז

טופל, בת למשפחת סוחרי בדים, נשמה מגיל צעיר עיצוב. משפחתה היא בעלת סוכנות יבוא הבדים הידועה רֵנבּי, וטקסטיל ועשייה ליוו אותה מאז שהיא זוכרת את עצמה. מאז סיימה לימודי תקשורת חזותית באסכולה לפני כעשור היא עובדת בעסק המשפחתי כאחראית על תקשורת שיווקית וקשרי אדריכלים. לעיצוב תכשיטים התגלגלה במקרה, אבל מאז שנפתח בפניה הצוהר לעולם הזה, היא אומרת, גילתה עולם עצום שלא הכירה, והחליטה להתמסר לו.

הכל החל בתכשיט שהתפרק: טופל ביקשה לתקן אותו בעצמה, רכשה בחנות את הדרוש לתיקון, ובסופו של דבר יצרה שלושה פריטים חדשים לגמרי לעצמה. אנשים ברחוב ומכרים, היא מספרת, ביקשו לרכוש ממנה את התכשיטים, והיא החלה חוקרת את הנושא לעומק. היא נרשמה ללימודי צורפות, ומאז, היא מספרת, היא נחשפת מדי יום לדברים שלא הכירה.

בפברואר 2012 היא הקימה את המותג שלה, DAJ Darya. השם, היא מספרת, נולד משילוב של השם דריה שתמיד אהבה ורצתה לקרוא לבתה הראשונה כך ("בינתיים זו בתי הראשונה", היא מחייכת) ומראשי התיבות של המילים Design Art Jewlery ("עיצוב, אמנות, תכשיטנות"). "מאז שהקמתי את המותג גיליתי שפה חדשה, שהיא שלי", היא מסבירה. "אני מחברת בין שני עולמות: עולם הטקסטיל, שהוא העבודה היומיומית שלי, ועולם התכשיטנות. למעשה יש פה חיבור של שני הסבים שלי: אביה של אמי, שבא מעולם הטקסטיל, ואביו של אבי, שהיה יהלומן".

התכשיטים שהיא יוצרת עשויים פליז מצופה זהב, ומשלבים בתוכם טקסטיל לצורותיו. האפשרויות הן אינסופיות. ההשראה שלה היא מגוון הטקסטיל העצום שהיא חווה מדי יום, חלקו של מותגים בינלאומיים כמו הרמס, ז'אן פול גוטייה, פורנסֵטי, מיסוני ואחרים. "זה עולם רווי בהשראות. היום יוצרים טקסטיל מכל מיני חומרים: טקסטיל מסיבי אננס, טקסטיל עשוי אצות ים שנארג בצורת רשת, רשת דייגים מסיבי משי, חיתוכי לייזר בבדים דו־צדדיים, צמר עם סיבי מתכת, טפטים עם שברי זכוכית, שטיחים עם אבני סוורובסקי ועוד חיבורים של חומרים שונים במהותם".

טופל עושה שימוש בתכשיטיה בפאסֵמֵנטרי (Passementerie, אמנות האמרות, הפרנזים והגדילים), סרטים, סיבי משי, פסי תחרה, כותנה, ריב, נוצות יען, עורות, חבלי ויסקוזה וסיבי ויסקוזה מלופפים סביב חוטי מתכת. "כרגע אבנים לא מושכות אותי", היא אומרת, "לטקסטיל יש עומק שאין לאבן. טקסטיל דורש מגע, צריך לחוש אותו". לעתים היא מפרקת את החוטים אחד אחד ומחברת מחדש, לעתים עושה בהם מניפולציות שונות. רוב החומרים באים במשורה, וכשהם נגמרים היא תרה אחר החומר הבא.

היא אינה מתכננת מראש. "אני יושבת ומסתכלת על חומר, עובדת דרך הידיים. משם מגיעים הרעיונות הכי יפים. הרבה פעמים זה מתחיל מצורה מסוימת ועובר תהפוכות בדרך. לא אחת התוצאה הסופית היא תוצאה של טעות בדרך, וזה מרגש בכל פעם מחדש. אין לזה סוף. הכל נמצא בראש".

עד כה יצרה טופל שתי קולקציות שהיא מוכרת בסטודיו שלה ובאחת מחנויות רנבי. התכשיטים מיוצרים במהדורה מוגבלת, כל אחד בעבודת יד שקדנית. "אני נהנית להחזיק פלאייר ביד, לשרוף משהו", היא מחייכת. היא מכנה את התכשיטים בשמות של נשים, כאלה שהזמינו בעבר וגם שמות בעלי משמעות בשפות שונות. לשרשרת נוצות, למשל, קראה ורה, לפריט אחר איזבל, ולאחד קראה בשם הלקוחה שהזמינה אותו, דליה. בכלל, פעמים רבות נולד התכשיט כתוצאה מסיעור מוחות בינה לבין הלקוחה: הן יושבות יחד, הלקוחה מגדירה מה היא רוצה, ויחד הן יוצרות משהו חדש, אותנטי, המשלב בין עולמות תוכן שונים, חלומות ורצונות. טרנדים אינם עניין שהיא מביאה בחשבון. "אני יוצרת מתוך עולם תוכן משלי, כי אז יוצאים דברים חדשים", היא אומרת. "טרנדים לא מדברים אליי, ואני גם משתדלת שלא לעיין במגזינים או ספרים העשויים להשפיע עליי".

בעתיד היא שואפת להתרחב ולמכור בעולם, ואינה מגבילה עצמה לעיצוב תכשיטים בלבד. מבחינתה עבודתה היא שילוב של אמנות ועיצוב, ובתוך העולם הזה, היא אומרת, יש הרבה. בינתיים היא זהירה, עושה צעדים קטנים, לאט. רוצה לעבוד בדרך שלה.