טיוטה ראשונה: "אני הולך נגד הזרם, והוא רק מתעצם"

ליד מחשב העריכה נמצאת ערה לפיד - אמו של הבמאי ואחת העורכות המוערכות ביותר בתעשיית הקולנוע בארץ, שערכה גם את "השוטר". אנחנו מדברים קצת כשאני נכנס, והיא, כאמא גאה, מספרת שבנה למד אמנויות מגיל צעיר, ניגן בחליל צד, ובחר מיוזמתו ללמוד צרפתית שאותה הוא דובר כיום. כשהיא יוצאת ומשאירה אותנו לבד, זה מרגיש כאילו היינו שני טינאייג'רים בחדר בלי ההורים.

לפיד בעריכה, בחדר הנעורים שלו. "בגיל חמש באמת שאפתי להיות משורר" צילום: נמרוד גליקמן

שלב העריכה הוא רגע קריטי בעשיית סרט. זה הרגע שבו הבמאי מתמודד עם הפער בין החומרים שצילם לבין איך שהיה רוצה שהסרט ייראה. זה רגע אינטימי מאוד, ומעטים הבמאים שמאפשרים הצצה לתהליך מורכב זה. "אלה שלבים מאוד מערערים: בשתיים בצהריים הייתי הכי מרוצה, בשלוש ביקשתי את נפשי למות, בארבע חזרה תחושת התעלות", מודה לפיד. הוא עוצר את שטף דיבורו ומראה לי את הסצנות, שכתובות על פתקיות לבנות וקטנות שהודבקו על הקיר. "עריכה זה לשחק 11 שעות ביום שחמט: בהתחלה שמים את כל הסצנות כמו בתסריט, ורואים הכל יחד. לרוב אנחנו יוצאים מהקרנות כאלה בדיכאון קליני, אבל בעיקרון אני חושב שהחומרים מאוד מעניינים".

עד כמה אתה נאמן לתסריט?

"הכל כתוב, אבל כמעט בכל דבר ניתן להטיל ספק".

אתה יכול לעשות שינויים דרמטיים?

"המשמעות של ההחלטות הקטנות מדהימה. ב'השוטר', למשל, עשינו הקרנה ראשונית, ואמרו לנו על שחקן אחד שהוא בעייתי. שינינו שבעה קאטים שקשורים למקום שבו הוא מתחיל את הדיבור, ואז אמרו לנו 'שמעו, השחקן הזה, העוצמות שלו מדהימות'. בקולנוע עלילתי יש חיבור בין משהו מאוד גדול למשהו מאוד קטן. זאת עבודה שמחברת בין המשמעותי לעבודה של סבּל. המהותי והקטן מתערבבים ביחד, וזה יוצר משהו מאוד נוקב".

לפיד מנחה את הילד אבי שניידמן המשחק בסרט צילום: נמרוד גליקמן

יותר נוח לך לערוך עם אמא שלך מאשר עם עורך אחר?

"קשה לי לדמיין משהו אחר, כי אני עורך רק איתה. היא עורכת מעולה. יש יתרון באינטימיות. בתהליך של עריכה אי אפשר להיות מנומסים, כי כשהסרט נמצא על המסך אתה משלם על הנימוס הזה מחיר כבד. בעריכה אתה צריך להיות מאוד ישיר, מאוד אמיתי. עם אנשים זרים אתה עובר שלבים כדי להיפתח, אבל פה כבר מהיום הראשון אתה יכול להגיד דברים קשים, הדברים חשופים מההתחלה. 'שלב החלפת המתנות הדיפלומטיות' מאחורינו. הרי עשיתי איתה כמה עשרות שנים בתור אמא, ואמא שלי היא אדם קשה ולא שבע רצון. נראה לי שהיא לא מבדילה ביני לבין אחרים, היא משמרת את התובענות האינסופית שלה".

המילה האחרונה היא של הבמאי או העורכת?

"נראה לי שהמילה האחרונה שייכת לבמאי ולאמו".

על כתיבתו של "השוטר" לפיד עבד שלוש שנים. תהליך הכתיבה של "הגננת", לעומת זאת, היה קל ומהיר; גם גיוס הכספים נעשה במהירות, והסרט תוקצב ב־4 מיליון שקל, חלקם מקרן רבינוביץ' וחלקם מקרנות קולנוע מצרפת, שם זכה "השוטר" להצלחה רבה. למרות כל זאת, לפיד עדיין חש שהוא מתאבד על הסרט כנגד כל הסיכויים. "כשאני מסתכל על זה מהצד זה באמת מהר, אבל אני בכל זאת מרגיש שכל העולם מתרסק לי על הראש. הצילומים, למשל, היו קשים בצורה בלתי רגילה: יש בסרט הזה סצנות עם 22 ילדים בני חמש, וסגנון הבימוי שלו הוא לא של מצלמה שרודפת אחריהם מצד לצד; מדובר בהעמדות מסובכות ושוטים ארוכים. אם ילד אחד מפהק הכל נהרס".

את התסריט, הוא מספר, כתב בנמלי תעופה ובמטוסים: "זה המקום שהכי קל לי לכתוב בו, כי אין שם קליטה של אינטרנט".

אבי שניידמן ושרית לארי בסצנה מהסרט צילום: איתיאל ציון

עלילת הסרט עוסקת בגננת חובבת שירה ובילד בן חמש שהוא משורר. לך, כילד, היו אספירציות פואטיות?

"בגיל חמש שאפתי באמת להיות משורר, עד כמה שזה נשמע מוזר. אבל הסרט לא מדבר רק על זה, אלא על המקום של השירה בעולם שכבר לא מתחבר למשוררים. על המקום של אמנות בעולם שמתעב אמנות, ואם הוא היה יכול הוא היה נפטר מהעול הזה".

"השוטר" זכה בביקורות מהללות, עוטר בפרסים יוקרתיים, הציג ב־150 פסטיבלים. אולי זה מוכיח שהעולם עוד אוהב אמנות.

רשימת הסצנות. "שמים אותן על הקיר ומתחילים לסדר. עריכה זה לשחק שחמט 11 שעות ביום" צילום: נמרוד גליקמן

"עד כמה ש'השוטר' נחשב להצלחה בפסטיבלים, בתור מה שנקרא 'סרטים אמנותיים', אני עדיין מרגיש שאני כל הזמן הולך נגד הזרם, ושהזרם הזה הולך ומתעצם. אני חש ניכור ובעתה. האם להיות היום אמן זה בעצם כמו להיות סנדלר? אני חי עם התחושה שאני הופך להיות יותר ויותר זניח ושולי".

דווקא "הגננת", הוא מספר, אינו רק קינה על הכחדת האמנות נוכח התעצמות הוולגריות, אלא מכיל אמירה שלפיה אין אמנות בלי וולגריות. "אם היית זורק את כל הטלוויזיה והריאליטי והזוהמה זה היה גורם להיעלמותה של היצירתיות. זהו סוג של מתח שכל הזמן מתקיים בין העולמות. לגננת בסרט יש רצון ליצור לילד עולם נקי ונשגב, ותשוקה לצאת למסע צלב שאומר 'אתם מטומטמים, טיפשים, תעצרו'. מצד שני, אני חושש לגמור את חיי באיזו שמורה סטרילית".

אנחנו גרים בגרוע שבזמנים או שמדובר בסתם נוסטלגיה?

"עד כמה שאני מצליח לשפוט, אנחנו חיים בזמן מקולקל. גם כי כל ההיררכיה התמוטטה. אלה שהיו פעם מנהלי קרקס שבו היה איש עם זקן ארוך וגמדים הם אלה ששולטים היום בשוק ומגדירים את עצמם אנשי תוכן. בעיניי, כמי שעוסק באמנות בימים אלה, זה מבעית".

קולנוען, סופר ועיתונאי. ב־2001 פרסם את ספר הביכורים שלו, "תמשיך לרקוד". למד קולנוע בבית הספר סם שפיגל ובמסגרת הלימודים ביים שני סרטים קצרים ("מחמוד עובד בתעשייה", שהוקרן בפסטיבל קאן 2004, ו"כביש", שהוקרן בפסטיבל ברלין 2005) ואחד ארוך יותר ("החברה של אמיל", שהוקרן בפסטיבל קאן 2006). ב־2007 זכה במלגת הכתיבה של פסטיבל קאן והחל לעבוד על הסרט "השוטר", שאותו צילם ב־2010. הסרט זכה לפרסים רבים בפסטיבלים ברחבי העולם.