טיוטה ראשונה: "שימור שאינו מתאים למציאות החדשה הוא נקרופיליה"

לפרויקט המלא

שני הבניינים נמצאים בחלקה המערבי של השדרה, בצמוד להיכל העצמאות. בר־אור משקיף על התקדמות העבודות, שמצויות כבר בשלבים מתקדמים, ממשרדו שבקומה ה־16 בכלבו שלום. כיום מתבצעות מרבית העבודות מעל פני הקרקע, לאחר ששני הבניינים נתלו באוויר במשך כמעט שנתיים, ותחתם נבנה חניון תת־קרקעי שיאפשר ללקוחות הבנק להיכנס אליו ללא כל מגע עם הרחוב. לקראת סוף השנה הבאה, הוא מבטיח, יסתיים הפרויקט ושערי הבנק ייפתחו.

האדריכל אמנון בר-אור באתר השימור צילום: תומי הרפז

בר־אור אחראי לכמה מעבודות השימור המוצלחות ביותר בתל אביב, ובפרט בשדרות רוטשילד: הוא האיש שתכנן את שיקום בית השגרירות הרוסית בפינת רוטשילד ושד"ל ופיקח על שיקום בית ועד הקהילה בפינת רוטשילד ויבנה - אם למנות רק שניים מהפרויקטים היפים ביותר שלו.

למעשה, הפגישה הראשונית שלו עם צמד הבניינים ברוטשילד 18 ו־20 התרחשה בכלל בין כותלי המחלקה לארכיטקטורה באוניברסיטת תל אביב. "במסגרת הסטודיו לשימור שאני מלמד אני בוחר בכל שנה אזור מסוים, ושולח את הסטודנטים לתעד בניינים ולתכנן להם תוספות והסבה מבנית", הוא מספר. "לפני כמה שנים סטודנטים שלי בחרו ברוטשילד 18, בניין יפה ומוקפד בסגנון הבינלאומי. זה היה בניין מגורים שלא שמו עליו, וכל מה שהיה בו זה מסעדות פרסיות. בעבודות התיעוד והתכנון והתוספת הנעימה שהם הציעו, הם הצליחו לחשוף את האוצרות שלו".  

המבנה המשופץ. "הברונית הכתיבה תכנון כלכלי, אבל לא התרגשה מהמחיר של האמנות. זאת השקעה"

בר־אור התרשם, הסטודנטים קיבלו ציון גבוה, והבניין המשיך לעמוד זנוח בשדרה. בזה כמעט תם הסיפור. "אבל שנה וחצי אחר כך, ב־2007, נכנסה אל המשרד שלי חבורה עם מבטא צרפתי כבד. בזה כשלעצמו לא היתה הפתעה, משום שהצרפתים קנו הרבה בתים לשימור, אלא שכאן התברר שמדובר בנציגים של בנק רוטשילד, ששייך לסניף הצרפתי של המשפחה. הבנק פעל אז כמה שנים בארץ, אבל במשרדים בשכירות; בגלל התגברות הפעילות הכלכלית הם החליטו לרכוש בניין. כשהבנתי באיזה בניין מדובר התחלתי לצחוק".

"האורבניות של השדרה תישמר"

הדרך לקבלת תכנון הפרויקט עברה בתחרות סגורה; עם זכייתו, המליץ בר־אור לרוטשילדים לרכוש גם את הבניין הסמוך, ברוטשילד 20. החיבור בין שני הבניינים הוא המשך טבעי להיסטוריה שלהם: שניהם תוכננו בשנות השלושים (רוטשילד 18 ב־1934, ורוטשילד 20 שנתיים אחריו) בידי האדריכל פנחס פיליפ היט, ושניהם נבנו עבור אותו לקוח, הבנקאי אברהם יוסף מינצר. רוטשילד 18, המכונה בית מינצר, תוכנן כבניין מגורים, ומינצר ומשפחתו השתקעו בדירה החזיתית בקומתו העליונה. בחלוף שנים מעטות בנה מינצר במגרש הצמוד בניין משרדים שכונה בית קורב את מינצר, ואכלס בין השאר את הבנק המשפחתי. בר־אור מבקש לחבר בין שניהם לכדי קומפלקס אחד, אך להשאירם מובחנים. "הם יחוברו ביניהם בגשר אחורי שלא יבלוט, כך שהאורבניות של השדרה תישמר", מסביר בר־אור.

מלבד שימור ושחזור האלמנטים הסגנוניים המוקפדים, העבודות בבניינים כוללות גם תוספות בנייה של שתי קומות בבית מינצר וקומה וחצי בבית קורב־מינצר. "הפרופורציות והפתחים המקוריים יישמרו בקומות הנוספות, כדי שתהיה המשכיות אדריכלית, אבל הם יובחנו מהבניין המקורי כך שייראו מיד", מבהיר בר־אור את הרציונל שמדריך אותו. "יש כאן עיר חדשה, עם מגדלים של מחר. לשימור יש מקום, אבל רק אם הוא יכול להתאים למציאות החדשה, אחרת נעסוק בזואולוגיה במקרה הטוב, או נקרופיליה, במקרה הרע".

"אין כאן 'הברון נתן'. יש רווח והפסד"

העבודה עם משפחת רוטשילד נעשית בעיקר מול הברונית רוטשילד, תוך הקפדה על תקציב קשוח. "משפחת רוטשילד מחפשת משהו יפה ומיוחד, אבל במקרה הזה רוטשילד זה לא 'יד הנדיב'", מבהיר בר־אור. "אין 'הברון נתן'. הם אהבו מאוד את לוחות הזמנים ואת החיסכון בזמן וכסף. בסופו של דבר בנקאים אינם אנשי רוח. התכנון התחשב בכלכליות, ואני מעריץ את זה: הם יכלו לעשות את כל מה שהם רוצים, אבל הם רואים את הכל בצורה של רווח והפסד - כמה אני משקיע היום ומה יהיה הרווח. התואר בנקאי אומר הכל, וכך אנחנו עובדים". המשמעות המעשית של החיסכון, מסביר בר־אור, היא בנייה מחומרים פשוטים - לבני סיליקט וטיח רגיל צבוע על בסיס סיד. תוספות הבנייה יחופו באריחי טרקוטה בהרכבה יבשה, בצבע אוקר־צהבהב שנועד להזכיר את חולות תל אביב.

הדמיית הלובי

הרוטשילדים חושבים אולי כמו בנקאים, אבל רוטשילד הוא רוטשילד. אחת הדרישות של הברונית היתה מה שהיא כינתה "לובי בלתי נשכח" - "אבל מה שאני עוד לא יודע, היא הספיקה לשכוח. איך אני אשווה ציפיות איתה?", שואל בר־אור, ונזכר בביקור המפעים במשרדי משפחת רוטשילד בפריז, הממוקמים בביתם בשדרות האליזה, בסמוך לארמון האליזה.

הפתרון שהתקבל לבסוף מתבסס על קווי המתאר של הלובי המקורי של הבניין ברוטשילד 20, שם שכן הלובי של הבנק שבבעלות משפחת מינצר. בתקרה הגבוהה תוצג עבודת וידיאו ארט של האמנית מיכל רובנר, שתשתקף בטראצו הוונציאני שבו תחופה רצפת הלובי רחב הידיים. עבודת החיפוי תיעשה, אגב, בידי מומחים מוונציה. תכנון הלובי נעשה בשיתוף אנדרי פנצר, אדריכל פנים מאיטליה המתמחה בעיצוב תצוגות אופנה.

סקיצת השימור של בר-אור. "כשהבחנתי באיזה בניין מדובר התחלתי לצחוק" צילום: תומי הרפז

"גם בהדמיה שעשינו האפקט היה מדהים", אומר בר־אור. "רצינו לשחזר תחושת עומק, כאילו שאין עוד קומות למעלה. קצת כמו בכנסיות הרנסנסיות, שעל התקרות שלהן מצוירים שמים. הברונית רוצה משהו נקי ונושם, ואהבה את זה כי אין כאן חיקוי פומפוזי של צרפת, עם זהבים ונוצצים בורגניים. היא לא התרגשה מהמחיר של האמנות, כי זאת השקעה".

פרופ' אמנון בר־אור

אדריכל המתמחה בשימור ובשחזור של מבנים היסטוריים. למד אדריכלות בפירנצה, ועם שובו לארץ עסק בשיקום אתרי מורשת כמו העיר העתיקה בצפת וחפירות העיר הרומית־ביזנטית בבית שאן. מ־1990 מתמקד בשימור מבנים בתל אביב, ובהם מתחם התחנה ביפו, מבנים במושבה הטמפלרית שרונה ומבנים רבים בלבה ההיסטורי של העיר. מרצה בבית הספר לאדריכלות של אוניברסיטת תל אביב.