ברגליים פקוחות
כשרוכב צופה במירוץ, הכורסה הופכת אוכף. כשרוכב מדווש בכבישי המירוצים הגדולים, האוכף הופך כורסה
באחד מימי יולי גיליתי שאני עולה מדרגות על אצבעות כף הרגל, כמי שנועל עקב סטילטו דק וגבוה. זה נראה לי לרגע כמו אחד מסימני גיל המעבר, אבל כבר באותו לילה, תוך צפייה מאוחרת בגמר ווימבלדון, ירד האסימון: צפיתי בגמר הטניס החשוב בעולם ודעתי הוסחה בניסיון לנחש את תנועות הגוף של יושבי השורות הראשונות, ימינה, שמאלה, בכוריאוגרפיה צבאית לקצב החבטות בכדור. איך אפשר לשבת שלוש־ארבע שעות ולטלטל את עמוד השדרה הצווארי בתנועות מגב?
ואיפה מרפקי הטניס של הקהל כשצריך אותם?
ואז, הבהבה הנורה. ריקוד המדרגות אינו מה שחשבתי. זו אינה הידלדלות טסטוסטרון. כך מתנועעים צופי הטניס במגרשיהם, ואין המחשה טובה מזו להכרה העצמית שלהם בהיותם צופים. פתאום התחוור לי כי צופי הכדורגל, מהיציע ומן הכורסה, הם בכלל מאמנים, הצורחים מכורסתם גם על השחקנים וגם על האיש שרץ על הקווים.
את מאה הדקות האחרונות של קטע המירוץ הזה עשיתי במו גופי: בברכיים רוטטות, סנטר נוטף ודופק מואץ, חולף בסערה במעבר ההרים, מתבשם ממשב הרוח מהמזגן, מטה את הגוף בעיקולים, הברך הזקורה אל תוך הסיבוב מפילה לשטיח את בקבוק הבירה המפשיר לימיני צילום: עמית שעל
ואילו רוכבי הכביש הם עם מוזר. הם לא הפנימו את העובדה שלא הם הרוכבים במירוצים הגדולים. ההזדהות של הצופים־הרוכבים עם הרוכבים שעל המסך היא טוטאלית, וחורגת בעליל מגבולות השידור. הנה, אני עולה במדרגות בתנועת דיווש דמיונית כאילו זו גבעה שצריך לתקוף, כשקשתות כפות הרגליים לוחצות לא רק כלפי מטה אלא מושכות לאחור ולמעלה, ומשלימות בכל רגל בתורה סיבוב דוושה עגול. הללויה! אני סובל מסינדרום צב־נב, תסמונת "הצופה בקטע שנגמר בטיפוס". הצב המזדהה עם הארנב.
ואכן, ערב קודם, בשבת 6 ביולי, ניעור הטור דה פראנס מדשדושי השבוע הראשון בקורסיקה ובפרובנס, והסתער בזעם על הפירנאים. זהו אחד המסלולים האהובים עליי: 195 ק"מ מהעיר קאסטְר בדרך שראשיתה מישור גלי והיא צוברת גובה ככל שמדרימים, מזדקרת ל־36 ק"מ של טיפוס אל פורט דה פַּאיֶיר (2,000 מ'), גולשת 16 ק"מ לעיירה אַקס לֶה־תֶרם (715 מ'), וחותמת ב־8 ק"מ של טיפוס רצחני אל מתחם הסקי אַקס טרוּאה־דוֹמֵן (1,375 מ').
הדרך הזאת חרצה גורלות, הכתירה מנצחים והשליכה מובסים פעמים רבות במאה שנות הטור. השנה היה זה כריסטופר פרוּם שפורר את ההר במדי השחור־תכלת של קבוצת סקיי, ושם, על במת המנצחים שבקו הסיום, לבש לראשונה את החולצה הצהובה שאותה לא יוריד עוד מעליו עד שיתקשט בה סופית כעבור שבועיים בראש הפודיום הלילי המרהיב בשאנז אליזה. פרום תקף בעלייה שנראה היה כי כל המובילים נותנים בה את מלוא כוחם. הוא פרץ לבדו בדיווש לא אנושי, רובוטי, אסימטרי, מבלי להתרומם מהאוכף, וניער את מתחריו בזה אחר זה. מחזות כאלה הם נדירים אצל מלכי הטור (השומרים על רגליהם) ובוודאי אצל הטוענים לכתר (שאינם מסוגלים) - ובגלל המראות הללו, ולא בגלל הנוף והקרנבל שסביבו, המירוץ הגדול הוא מה שהוא.
את מאה הדקות האחרונות של קטע המירוץ ההוא עשיתי במו גופי עם חוד הדבוקה: בברכיים רוטטות, ידיים קפוצות, ראש מוטה, סנטר נוטף ודופק מואץ, מגשש בתחתית גבי אחר תוסף אנרגיה וניעור להיווכח שאני בטי שירט סמרטוטי ונטול כיסי גב, חולף בסערה בינות להמון הנקבץ במעבר ההרים, מרפה לרגע בנקודה המתוקה שבה האופניים מפסיקים להיות מובלים ומתחילים להוביל, מתבשם ממשב הרוח הצונן שבא מהמזגן, גוחן אל הירידה, מרכין ראש, נרתע משפת התהום, מטה את הגוף שמאלה וימינה בעיקולים, הברך כה זקורה אל תוך הסיבוב עד שמפילה לשטיח את בקבוק הבירה המפשיר לימיני, ואני מניף יד אל המקרר בתקווה שרכב השירות יביא במקומו בקבוק חדש ופותחן וימלא את קערת הזיתים לקראת הטיפוס האחרון, המכריע. שומר מסך אני, מטופש כמו מנענעי ראש בווימבלדון, ובוודאי גרוע מהם.
המשותף למקצוענים ולרוכבי הכורסה הוא ההיכרות האינטימית עם החידלון. חובבן או מקצוען, מגיע רגע שבו הדוושות מסתובבות אבל הקצב נחלש, הדופק מזנק ואתה נשמט. נשמט, אבל ממשיך צילום: עמית שעל כשרוכב חובב צופה במירוץ, כורסת הטלוויזיה הופכת אוכף. הקשר של רוכבי הכביש אל מסלולי המירוצים הגדולים, הטור הצרפתי, הג'ירו האיטלקי והווּאֶלטָה הספרדי, הוא מוחשי ורגשי, עד כמה שהעצבים התשושים יכולים להכיל. אחינו המתנחלים בוודאי מבינים ללבנו: ככל שאתה מגיר יותר זיעה על הכביש ומותיר עליו קרעים מעור ברכיך, מרפקיך ואחוריך, אתה נקשר אל האספלט המחוספס בקשר דם. רצועת הכביש הלוהטת בקיץ, החלקלקה ומקפיאה בחורף, היא משוש חיינו, שגרת יגוננו ולפעמים אסוננו.
את הפטריוטיות הטריטוריאלית הזאת חלקתי על המסלולים האלה, בהרים המושלגים או הלומי השרב, עם חמשת חבריי מבית. וכשאנו צופים בשני קטעי הסיום המרהיבים שבאו בזה אחר זה בפירנאים, ורואים את פרוּם מותקף שוב ושוב ומגונן בהצלחה על החולצה הצהובה במעלה קול דה לה מֶנטֶה, צפה בראשנו חוויית חציית הפירנאים מים אל ים הקבוצתית שלנו, בסתיו האחרון. והרי גם מסענו המופלא האחרון לא היה אלא מסע מחווה לכל גיבורי האוכף בקטעי הפירנאים במאה הטורים והוואלטות שחלפו, כאן, ובמיוחד באלה שבהם השתתפנו הן כצופי טלוויזיה, הן כשהתחככנו ברוכבים כשאנו מצוידים בתג הקסם "עיתונות", וכמובן כשהצטרפנו לשיירת המירוץ ונטמענו בקהל המיליונים שלעולם לא יוותר על הצצה טובה מצומת דרכים מזדמן, עם כיסא מתקפל וטרנזיסטור בן מאה, על נחש הרוכבים החולפים על פנינו, וגרוננו ניחר מקריאות אַלֶה־אַלֶה־אַלֶה.
דיווש בכבישי המירוצים הגדולים הופך את האוכף לכורסת דמיון מודרך, כשבראש מתעוררים ורצים המירוצים שחווינו, אלה שבהם צפינו מהכורסה ואלה שעליהם למדנו.
מכאן ניתן להפליג אל העבר, אל המורשת ההיסטורית ואל המורשת האישית, כרוכב לצד - וככותב על - המירוץ הגדול. הנה ממש כאן, ב־1996, כשהייתי עיתונאי בשיירת הטור, ביארנה ריס פרץ באופן בלתי מוסבר בטיפוס להוטקאם. וכאן, בדרך ללוז ארדידן ב־2003, כשסילבן שאבאנל ניסה לשווא לגנוב קטע מארמסטרונג, כפי שניסה השנה לגנוב מפרוּם. ואני נזכר כי הרוכב הכי מהיר שראה הטורמאלה מימיו היה דווקא אחד מחבריי, שהתברר לו באמצע הירידה לסן מארי דה קמפן כי שכח את הארנק בקפה שבו ישבנו על ההר, ועד היום רועדים ההרים מהטיפוס הרצחני שעשה נגד הזרם (לארנק שלום). וכאן באקס ניצח קרלוס ססטרה קטע, ויעברו עוד שמונה שנים עד שינצח טור שלם. ובעיצומו של הטיפוס המופלא והמייסר לקול דה מנטה, שעליו הגרנו זיעה אשתקד, פתח לויס אוקניה יתרון על אדי מרקס הבלתי מנוצח, אבל בירידה מהפסגה נקלע לתאונה שרשרת, נפצע, איבד זמן ומרקס כמובן ניצח.
אחרי כל זה אסור לטעות ולחשוב שאנחנו והמתחרים במירוצים הגדולים, החולפים בינינו במעברי ההרים, כולנו עם אחד. ההפך הגמור הוא הנכון: החובבים והמקצוענים הם שני עמים במדינה אחת. לא הציוד הוא המכשול, אלא הכוח. ההספק של רוכבים מסוגנו הוא בין מחצית לשני שלישים מזה של רוכב מקצועי, וזה עוד לפני שסופרים את הדבוקה המגוננת ואת הקבוצה הדוחפת, את רמת האימון, את הגנטיקה ואת האישיות התחרותית. כך שאסור להתבלבל ולהעלות על הדעת שהייתי יכול להיות במקומו של זה שאני מריע לו. כן, ואסור לשכוח שאיננו מתחרים באיש, אלא בעצמנו בלבד.
ובכל זאת יש לנו ולמקצוענים משהו משותף, עמוק וקרוב: ההיכרות האינטימית עם אפשרות החידלון - מצב שבו מה שלא תעשה, אין בך עוד כוח. בין אם זה בטיפוס השבת לצור הדסה ובין אם בדבוקה השמימית בטיפוס הכפול לאלפ ד'ואז, מגיע רגע שבו הדוושות מסתובבות, אבל הקצב נחלש והדופק מזנק. הרגליים, הלב, הריאות, העייפות, הגיל - ופתאום פורצת ממעמקי הקרביים קריאתו המרה של מנחם בגין, "איני יכול עוד". ואתה, החובבן או המקצוען, מניח לעצמך להרפות, להישמט ולהיבלע במורד השיפוע כשאחרים עוקפים אותך ונעלמים מעבר לעיקול הקרוב. להישמט, אבל להמשיך. יום אחד, כשאתעשר, אתרום להקמת יער הנשמטים.
זהו בסיס האחווה בין שני העמים: ההיכרות הקרובה עם המציאות האכזרית שבה, בניגוד לכל ספורט תלוי־כדור חמקמק, סדר הרוכבים בעלייה הוא סדר הרוכבים בדירוג. הטבלה עירומה, ויזואלית לחלוטין. אלה שאתמול הניפו ידיים על במות ניצחון מתקדמים בקושי בין רכבי הליווי, חולשתם משודרת למיליונים. מנצח אחד שמפעיל מבער ובורח קדימה מותיר אחריו חבורת מובסים.
אמצע אוגוסט עכשיו, ואנו הופכים ליטרים של מים לזיעה במאמץ להרים מעט את הכושר הירוד לקראת מסע הסתיו שלנו אל האלפים האיטלקיים. בשנה שעברה, בפירנאים, החמצנו מפגש מסעיר עם רוכבי הוואלטה הספרדי, שהגיחו לאנדורה כדי לטחון את פסגותיה המתנשאות, ימים ספורים לפני שחלפנו שם ושחקנו בגלגלינו את כתובות האוהדים הטריות על הכביש. השנה נתפוס את קטע הסיום של הוואלטה (15 בספטמבר) בטלוויזיה מן המלון, בחוף הליגורי, ולצערנו נקדים בשבועיים את המהדורה ה־107 של הטור הלומברדי הקלאסי, מירוץ סיום העונה, בביקור הצליינות שלנו בכנסיית המדונה של גיזאלו מעל אגם קומו, שעל פניה יחלפו הרוכבים ב־6 באוקטובר, בדרכם לקיר של סורמאנו (2 ק"מ ב־15% שיפוע).
אלה הם, אם כן, המירוצים הגדולים. יצירות הגדולות מכל מרכיביהן, שהן הנוגע בשמים והן החומק בדמעות לרכב הליווי חיים בתוכן באושר ועושר (יחסי), שהסקנדלים והתככים תמיד מקננים בהן מאחורי החזות הפסטורלית של דבוקה צבעונית המתפתלת במעברי ההרים בין צופים קפואים ונלהבים. ואלה הם אנחנו, שכורסתם אוכף ואוכפם כורסה, המבטיחים כי לפחות מחוויית הצפייה לעולם לא נישמט.
