ביקורת אלבום: יהוא ירון - "אמן השכנוע העצמי"

ירון הוא אחד היוצרים הכי מעניינים ומגוונים שפועלים כאן. מעבר להיותו נגן בס מחונן, הוא גם אחד המעבדים והמפיקים הכי עסוקים בשטח, עם כמות אדירה של שיתופי פעולה עם יוצרים ומוזיקאים. אבל צריך להשאיר מקום גם לקריירת סולו - ובהקשר הזה מגיע אלבומו השני.

קהל היעד: חובבי רוק קברטי עם השפעות ג'אז.

אמן השכנוע העצמי של יהוא ירון עטיפת האלבום

דבר המבקר: האלבום הראשון של ירון, "דברים יומיומיים כאלה", יצא לפני כשנתיים והיה הבטחה גדולה. קברטי מאוד, טיפה אפל ועם קשת רחבה של ידע מוזיקלי. נקודת התורפה היתה מעט מדי קומוניקטיביות עבור מי שמכונה "הקהל הרחב". ירון לא התפשר על היצירה שלו, ועדיין יש תחושה שאלבומו השני מציע לכם נקודות חיבור רבות יותר, כאלה שיאפשרו להתרשם וליהנות ממבחר רב יותר של שירים:

שיר קצבי כמו "היא" המצוין, שנפתח בשורה היפהפייה "המחלה שלי דורשת בשלומך", או "אני יודע איך להתמודד עם היסטוריה" האטי והפרובוקטיבי, שהלחינה הילה רוח שגם משתתפת עם ירון בשירה. "אני יודע איך להתמודד עם היסטוריה / עם חיוך חצוף / עם זין עומד / עם ההורים הנספים של סבתא אחת / עם ההורים החדורים של סבתא שנייה". לירון, שכתב והלחין את רוב השירים כאן, אין קול שירה קלאסי. למעשה, זה סוג של "אנטי־קול". הוא נאנק, מדקלם, מייבב, לעתים זועק,

חנוק. נדמה שדווקא המודעות לכך שזו נקודת התורפה שלו גורמת לו להתאים אליו את המעטפת המוזיקלית של השירים. בשיר מתעתע כמו "אהובתי אמת צרופה", שהטקסט שלו מזמין עוד ועוד פירושים, זה נשמע כמו קינה, על רקע תיפוף כבד ובס דומיננטי. לאורך רוב האלבום שולטת אווירה קודרת, הזויה, משהו שבין טום ווייטס (שאחד משיריו, "עפר באדמה", זוכה כאן לקאבר נאה) לבין תחושה שמזכירה בחלקים לא מעטים מועדון ג'אז אפלולי ומעושן.

14 קטעים יש באלבום המעט עמוס הזה, במיוחד למי שמעדיף מסע קליל או מחניף יותר לאוזן. כמעט כל שיר כאן יצריך תשומת לב, אבל רובם גם יחזירו משהו: את ההנאה שנובעת מפענוח של תיבה שחורה שלא בקלות חושפת את צפונותיה (התו השמיני, 49 דקות).

שורה תחתונה: תובעני, מורכב, מסלול למטיבי דרך מוזיקליים.