ביקורת ספר: "הנכס" מאת רותו מודן
ספריה של מודן תמיד מענגים, וגם "הנכס" ספר שווה, אך פחות טוב ממה שיכול היה להיות
מסע משפחתי לסודות העבר. קהל היעד: מי שיודע שקומיקס הוא אמנות שלא מיועדת רק לילדים.
דבר המבקרת: יש משהו שובה לב בספרים של מודן. האיורים הצבעוניים, הקו המאוד מזוהה, החום שנושב מהדפים. אף שהוא יפה מאוד, קטונתי מלשפוט את "הנכס" מבחינה גרפית - הוא נוח לקריאה ומורגש שהושקעה בו עבודה, אבל כמי שאינה מומחית בתחום קשה לי לאמוד עד כמה הוא טוב כקומיקס. מבחינת הסיפור, לעומת זאת, והשילוב שלו עם האיורים, ניתן להצביע על כמה בעיות שהופכות את הספר למעט פחות טוב ממה שהיה יכול להיות - אבל זה רק כי הציפיות מעבודה כה מוקפדת הן מלכתחילה גבוהות. "הנכס" הוא סיפור מסע לפולין, אך בניגוד למסעות "מצעד החיים", השואה אינה מרכז המסע.
מיקה וסבתה רגינה יוצאות להחזיר לידיהן דירה שהיתה שייכת להוריה של רגינה. כדרכם של מסעות כאלו, זהו מסע טעון רגשית, שרק הולך ומסתבך כשמתגלים פרטים על עברה של רגינה. הסיפור מסופר ביעילות - גם אם הוא נוטה להיות מבלבל לעתים - אבל קשה לומר שהוא באמת מרגש. דמות הארוס, למשל, שנדמה שאמורה לשמש כהפוגה קומית, לא מאוד מצחיקה ודי מיותרת. רגעיו הגדולים של הספר טמונים דווקא בפרטים הקטנים שבאיורים, כמו בני הנוער במטוס בדרך הלוך וחזור. ציטוט למזכרת: "אתה תמיד היית טוב ברומנטיקה רומן, אבל לא כל כך פרקטי. כמה פעמים אפשר להתחיל חיים מההתחלה?" (עם עובד, 222 עמ').
עטיפת הספר "הנכס"
שורה תחתונה: ספריה של מודן תמיד מענגים, וגם "הנכס" ספר שווה, אך פחות טוב ממה שיכול היה להיות.
"איך שבהעולם נהיה לבן" מאת דליה ביטאולין־שרמן. ספר ביכורים חדש ומסקרן של ביטאולין־שרמן, סופרת ישראלית ממוצא אתיופי שכותבת סיפורים קצרים על חוויית העלייה כפי שלא הכרנו אותה. מעט מדי אנחנו יודעים על חוויית ההגירה ההיא, ו"איך שהעולם נהיה לבן" מספק חרך הצצה לחייהם של אנשים שנותרו כמעט ללא קול (כנרת זמורה ביתן, 141 עמ').
