קיץ תעשייתי

"הגענו למפעל ופשוט נדהמנו", היא מספרת. "אני רגילה למראות, אבל בשביל מעיין זה היה כמו עולם חדש". באותו היום צילמה ריף המון תמונות של המתכות והרצפה, ואלה הפכו בסופו של דבר להדפסים על בדים לקולקציית הקיץ: כבלי נחושת שרופים שקיבלו קורוזיה כחולה, וצינורות חלודים בצבעוניות של טורקיז, חום ולבן, שבידיה האמונות של כהן עברו עיבוד במחשב והולבנו או הושחרו במעין משחק צבעים. ריף, שהמקום הצית את דמיונה, הוקסמה מהרצפה, שבמשך שנים ספגה לתוכה רסיסי מתכות, וצילמה גם אותה. התוצאה על הבד מזכירה את הכוכבים שבשמים, נוצצת ומהפנטת. אבני סוורובסקי שכהן הוסיפה לבד משווים לו מראה נוצץ.

רחל כהן. "כדי להצליח צריך שילוש קדוש של כסף, יחסי ציבור ורצון עז" צילום: תומי הרפז

"התהליך הארוך היה לברור את התמונות", מסבירה כהן. "זה עולם אינסופי, והיה עליי לבחור את החלקים שאני מתחברת אליהם". בסופו של דבר הבחירות שלה הודפסו על בדים אטומים ושקופים כאחד, והתוצאה היא משחקי שקיפויות וצבעוניות של לבן, אפור, כחול, שחור וכתום. לאלה הוסיפה כהן רוכסנים שנצבעו בצבע נחושת, ואביזרים מעניינים כמו צמידי מתכות מרשימים, שנתפרו בעבודת יד מוקפדת. פריטי המתכת בקולקציה נלקחו אף הם מהמפעל המשפחתי, והם משולבים בעיצוביה גם כאלמנטים שבטיים המאפיינים אותה מתחילת הדרך.

קולקציית הקיץ שלה מורכבת מאותם הדפסים מעניינים של מתכות המפעל, על גבי בדים סינתטיים נעימים למגע. במקצת הבדים הללו ניכר השילוב בין עיצוב לתחכום של הטכנולוגיה המודרנית - שהרי בדים סינתטיים ייחודיים העשויים בטכנולוגיות מתקדמות הם הטכנולוגיה בהתגלמותה, כבר כמה שנים: אפשר ליצור בהם אפקטים ויזואליים מרהיבים והם נראים אחרת, שלא לדבר על התחושה שלהם בבואם במגע עם הגוף. בקולקציה של כהן זה מתבטא, למשל, בשמלה בגזרה רפויה נטולת שרוולים עם צווארון, או גרסת חולצה מקסימה לשמלה, וגם בשמלת ערב צמודה וארוכה עם שסע. לז'קט מעניין בסגנון אופנוענים, גם הוא מבד באותו הדפס, צורפו רוכסנים בצבע מתכת, ואת מקום הניטים תפסו חלקים מהמפעל בגוון דומה.

לצד אלה יש פריטים קלאסיים יותר מפשתן איטלקי משובח בעל ברק - למשל, שמלת כתפיות ארוכה מפשתן שחור, בתפירת פליסה בחלקה העליון ושסע ארוך לכל אורכה, מכנסיים קצרים עם גימורי עור ווסט תואם, או שמלה בגוון בז', בגרסת השמלה השחורה הקטנה, אבל בשילוב פיסת עור המשווה לה עניין.

כהן למדה עיצוב אופנה בבית הספר לאופנה מרנגוני שבמילאנו, ומיד עם סיום לימודיה עבדה כחצי שנה כאסיסטנטית של אחראית הייצור במחלקת הסריגים בבית האופנה של ז'יל סנדר בעיר. "הרגשתי כמו בחלום. רוב הזמן ניסיתי לעכל איפה אני. היתה לי בוסית נוקשה מאוד, אבל זה היה הטופ: מותג גדול עם צוות של מעצבים אוסטרים, בלגים, גרמנים ואיטלקים. היו שם הבדים הכי טובים, חומרים משובחים, אנשי צוות מדהימים, והכל מינימליסטי. כמו בציור של מונדריאן".

לאחר מכן עברה להתגורר בלונדון בעקבות בן זוגה, ושם בחרה לעבוד בבתי אופנה קטנים יותר. היא התחילה בבית האופנה של חאלד אל־קאסימי: "זה היה ההפך המוחלט מסנדר, הכל היה שם פומפוזי ומקושט. ואם בסנדר הייתי רק ריבוע בתהליך, אצל קסימי לא היו סימני שאלה: הייתי חשופה כמעט לכל תהליך העבודה, היתה לי יד חופשית יותר והתנסיתי בכל התחומים".

משם עברה כהן לסטודיו של מרי קטראנצוּ, אז מעצבת צעירה המתמחה בהדפסים, ושוב חוותה דבר שונה לחלוטין. "היא בכלל לא עבדה לפי השיטות שלמדנו בבית הספר. אצלה, למשל, קולקציה לא חייבת לכלול מספר מסוים של פריטים. זה היה עוד עולם בלתי אפשרי: נחילים של סטאז'רים, שמלות לא שגרתיות שזכו להצלחה מטורפת. קטראנצו היא גאון של קומפוזיציה, ואצלה כולם משתפים פעולה: יש מי שבונים את הבגד, יש את אלה שאחראים על הפרינט תלת־ממד, רקמות, ויש מי שמוכר ומי שעושה יחסי ציבור. זה רק חידד את התפיסה שיש אנשים חשובים יותר ממעצב - תדמיתנית, למשל. יש הרבה דברים טכניים בבגד שעושים אותו טוב יותר, וגם אני חושבת שצריך לעבוד בשיתוף פעולה. אצל קטראנצו גם הבנתי שכדי להצליח צריך את השילוש הקדוש: כסף, יחסי ציבור ורצון עז".

כהן חזרה לארץ ב־2011 לאחר שאשרת השהייה שלה פגה, ומיד יצאה לדרך עצמאית. הסטודיו שלה, המשמש גם חנות, שוכן באותו מקום שבו שכן המשרד של סבה בשוק הפשפשים, בין חנויות לממכר מקררי ותנורי נירוסטה כבדים.

היא מודה שרצתה להישאר בלונדון, "כי שם מרגישים במרכז, את ראשונה לדעת על הכל - מוזיקה, אמנות, אופנה. למשל, היינו בהופעה של להקת פלורנס אנד דה משין, שהסולנית שלה פלורנס וולש היא גם מוזה של בתי אופנה, ובהם ז'יבנשי, סאן לורן ושאנל. במסע ההופעות הראשון שלה היא לבשה קסימי, וכחלק מהצוות הייתי שותפה להכנות. בהופעה עצמה, בעוד הקהל מחכה שהיא תעלה לבמה, הופיעו שני חבר'ה צעירים מלהקת XX, שהיתה אז אלמונית. באותו ערב הם לא זכו לאהדת הקהל, אבל שבועיים אחר כך הם הפכו לדבר הכי חם בלונדון. כל מי שעוסק באופנה הכיר אותם. ככה זה שם, הכל קורה לפני הכל. כיום החשיבה שלי היא קצת־כאן־קצת־שם, וקשה לי".

מאז חזרתה היא עיצבה כבר שתי קולקציות, ובזו הנוכחית, השלישית במספר, היא מאמינה שעשתה תפנית. הפעם, היא אומרת, "עשיתי צעד לקראת קהל רחב יותר ועיצבתי בגדים במראה חופשי ואוורירי יותר".

תהליך העבודה שלה, היא מספרת, כולל התייעצות עם אמה. "אני מתחילה לחשוב ואז מנחיתה על אמא שלי רעיונות, ולפי התגובה שלה אני מאזנת. היא מבינה אופנה, יש לה עין טובה, ואני מנסה למצוא איזון בין מה שמתאים לה למה שיהיה טוב לצעירות. הרבה דברים נראים עליה טוב, אבל אני מודה שהיא אמיצה".

מתכות במפעל המיחזור ששימש השראה לקולקציה צילום: תומי הרפז

כהן מדמיינת בראשה צללית של אשה, כולל שיער ונעליים, ואז היא מרכיבה מלתחה שתתאים לדימוי הראשוני שלה. בקולקציית הקיץ היא בחרה במישהי "בעלת מראה נקי מאוד, שהבגדים שלה יחבקו אותה היטב, יהיו נשיים אבל גם מעט קשוחים". שמלת מעטפת שעיצבה היא דוגמה טובה לכך. בשלב הבא היא חושבת על אשה אמיתית ומכניסה שינויים - למשל, מחשוף פחות עמוק, שרוולים בחיתוך מחמיא יותר בידיים ועוד. היא משתדלת להזמין בדים מחו"ל ולהשתמש בבדים טבעיים, כמו פשתן וכותנה (אם כי הבדים המודפסים הם בעיקר סינתטיים), ולאחר מכן מתעכבת על הפרטים הקטנים שמרכיבים את הבגד, הרוכסן, הכפתורים. "יש פה הרבה פרקטיקה: מי תלבש את זה, ועם מה תשלב את הפריט. פריטים לא יוצאים סתם. אני עושה חצאית כי יש לי טופ כלשהו עבורה, או משהו שראיתי בזארה שישלים אותה".

לדבריה, המצב בארץ קשור אף הוא לתהליך העיצוב. "בארץ קשה יותר להיות מעצב מאשר בלונדון, למשל. לעשות אופנה במקום שזה הדבר הכי פחות חשוב בסדר היום - זה קשה. פה יש מלחמות, עבודה ודאגות פרנסה שקודמים לכך. אין כאן גם את העניין הזה של לבטא את עצמך. בלונדון אנשים מתלבשים ועונדים תכשיטים כדרך לביטוי עצמי. גם אני, כשהייתי שם, התלבשתי יותר והתאפרתי, וכאן פחות".

גם ריבוי הרשתות הזולות משפיע, לדעתה. "אם אתה לא יכול לעקוף את זארה ושאר הרשתות, מבחינת איכות וייחוד, אז אין טעם להיות מעצב", היא אומרת. "אי אפשר להילחם בהם. אני רוצה לעצב ולייצר משהו שיהיה שווה את הכסף, ולכן אני עובדת על הדפסים ייחודיים ורוכסנים בעבודת יד. נוסף על כך, אם אין בסיס כלכלי, משהו שמחזיק - אי אפשר לעבוד. אפילו מרי קטראנצוּ, שזוכה להצלחה מסחררת בלונדון, אמרה לי פעם שיידרשו עוד שנים רבות כדי להחזיר את כל מה שהשקיעו בה הוריה ולהתחיל להרוויח. אני חושבת שכל אחד צריך להיות כן עם עצמו - אם אין לך מה לתת אל תפתח.

"מצד שני", היא מוסיפה אחרי רגע, "קל יותר לזהור כאן, לבלוט".

הסטודיו של כהן. גם השולחן עשוי מחלקי מתכות ממוחזרים צילום: תומי הרפז

ההשראה של רחל כהן

קיץ ישראלי: שמלת מקסי - או כל שמלה בעצם - וכפכפי אצבע. "זה מפתה במיוחד פה. חשבתי פעם שזה בגלל האקלים, אבל זה לא. תמונות שפורסמו בעבר בבלוג של פייס האנטר מערי חוף באוסטרליה הראו ששם בחורות נועלות סנדלים. פה יש איזושהי אווירת קיבוץ".

צילום: אימג'בנק, Gettyimages

תערוכה: "הרטרוספקטיבה של רון ארד, שהוצגה לפני כשלוש שנים במרכז ברביקן בלונדון. היא היתה מדהימה. כישראלית אני מתחברת למה שהוא אומר. הוא מדבר תכלס ומעורר השראה".

ערים אהובות: "פריז ואיסטנבול. פריז כי הכל שם, והיא יפה בצורה בלתי נסבלת, ואיסטנבול היא מין שילוב של מזרח תיכון ואסיה ועדיין מעט אירופית. חוץ מזה ההורים שלי משם, אז אני מרגישה שם בבית".

צילום: שאטרסטוק (muratart)

מעצבים אהובים: "אני מאמינה בלאהוב הרבה דברים וסגנונות: דריס ואן נוטן וז'יל סנדר כמובן, בגלל הצניעות והרצינות. אבל גם אן דמולמסטר וריק אוונס, ומצד אחר לגמרי דולצ'ה וגבאנה, שמבחינתי הם משדרים הכי קלילות דעת אבל גם נשיות נהדרת. וגם הגלאם רוק של בלמן".

ארכיטקט: "האדריכל היפני טדאו אנדו, שנודע באדריכלות מינימליסטית ומשתמש בבטון חשוף ובאור כחומרי כגלם. הסגנון שלו משלב רעיונות בסיסיים של האמנות היפנית ואסתטיות של המודרניזם המערבי".

צילום: בלומברג

בלוגים: "Face Hunter, Rackk and Ruin, Style Bubble, The Sartorialist, Jak & Jil".