"כאילו צונאמי עובר דרכי, ואני נעצרת כדי להתבונן"

אחד הדברים שסיפרו לי על יהודית סספורטס הוא שיש לה חוש הומור משובח. התכונה הזאת אינה ניכרת בעבודותיה הפיוטיות של סספורטס, שמשדרות רצינות קיומית. סספורטס עצמה, מתברר, מודעת לפער הזה.

בפגישה בסטודיו שלה בדרום תל אביב, לקראת תערוכת ענק שתיפתח במאי במוזיאון ישראל, היא מציינת: "בשיעורים שאני מעבירה אני הבנאדם הכי מצחיק שיש. אני מאוד טובה בחיקוי. לפעמים, כשאני יושבת מול סטודנט, אני שואלת אם הוא רוצה לשמוע משהו, ואז אני מחקה אותו. לפעמים זה גם מביך, אבל אני עושה את זה כדי לשקף משהו. כשיש הומור משתחררת אנרגיה ואז יש גם תנועה, שזה אחד הדברים החשובים לשינוי. הומור הוא אחד הדברים המרכזיים בחיים שלי. הרבה פעמים הוא מגיע ממקום לא פשוט, מקום של ציניות, והבנתי שציניות, שמקורה התמודדות עם קושי, זה מקום שבו אתה מושך את עצמך אנרגטית מהחיים. אתה בעצם לא נוכח. ככל שהבנתי יותר מה זה ציניות, ההומור התחיל להשתחרר ולזרום".

זרות היא אבן הפינה של היצירה

המושגים אנרגיה, שינוי ותנועה הפכו במהלך השנים לחלק מהותי משפתה ומחשבתה של סספורטס, ויצרו שינוי גדול ביצירתה. סספורטס (43) בלטה בסצנה המקומית כבר מסיום לימודיה בבצלאל, ב־1993. היא הציגה תערוכות יחיד רבות בארץ ובחו"ל וזכתה בפרסים חשובים כמו פרס גוטסדינר, מלגת אנסלם קיפר ומלגת קרן וולף, ונבחרה לליווי של הקרן למצוינות בתרבות ובאמנות. ב־2006 ייצגה את ישראל בביאנלה בוונציה, תערוכה שהעלתה אותה לתודעה הבינלאומית, ובעקבותיה הוזמנה להציג שש תערוכות יחיד מוזיאליות ברחבי אירופה. בשמונה השנים האחרונות חייתה בברלין, ולאחרונה, לאחר לידת בתה אלִיה, החליטה לשוב ולבסס את חייה בישראל. מאז היא מרבה לפקוד את ברלין, בעיקר בסופי שבוע, ועורכת ביקורי סטודיו וירטואליים למבקרים. "טל, האסיסטנטית שלי בברלין, אירחה אתמול אוצר בסטודיו, הראתה לו עבודות, ואחר כך הוא עלה איתי לשיחה בסקייפ", היא מספרת.

שמונה השנים בברלין קידמו אותה בסצנה הבינלאומית וחיברו אותה לגלריה החשובה Eigen+Art (נוסף על גלריה זומר שמייצגת אותה בישראל). הרישומים שלה נמכרים תמורת 30 אלף יורו בממוצע, הסרטים ב־35 אלף יורו לעותק (מסדרה של שישה) - מחיר מעט נמוך מהמצופה לאמנית במעמדה. "עירית (זומר, בעלת גלריה זומר - ד"ג) אומרת שצריך להעלות את המחיר, אבל זה בעייתי בגלל הגלריה בגרמניה. שם אני בין האמנים הפחות מבוססים".

סספורטס בסטודיו שלה בדרום תל אביב. "ככל שמפלס הזרות שלי עולה, החוויה מגיעה לאזורים שאני לא מכירה" צילום: יונתן בלום

אבל ברלין בעיקר אפשרה לה להתפתח. "ברלין העלתה אצלי את מפלס הזרות באופן משמעותי", היא אומרת. "דווקא שם, במקום שאינו האקלים שלי ולא השפה שלי ולא טמפרטורת הגוף שלי, הבחנתי שככל שמפלס הזרות עולה, האיכות של החוויה מגיעה לאזורים שאני לא מכירה. יצירה ברמה גבוהה היא קודם כל הופעה לא צפויה של דבר שלא כל כך מוכר לך. זה המקום להתחיל לנהל שיחה עם המקום שאינו מוכר בך־עצמך. התחלתי לעבוד עם הזרות הזאת, להתמסר לחוסר שייכות, אפילו לחזק אותה. הייתי בהמון נסיעות - חודשיים בפינלנד, חודשיים בנורבגיה. היה רגע שכבר לא שמחתי מההזמנה לנסיעה, אבל ראיתי בה הזדמנות לתרגול מפלס הזרות שאני מדברת עליו. ונדהמתי לגלות לאילו מקומות זה לקח אותי".

בשנה האחרונה חזרה סספורטס לגור בארץ. את ימיה היא מעבירה בין הסטודיו, ההוראה בבצלאל ובתה, שאותה היא מגדלת כאם כמעט חד־הורית (בן זוגה תומס הובל, מורה רוחני, מרצה בכל העולם). כדי להצליח להתמסר לכל אחד מהעולמות הללו ולא לערבב ביניהם, היא מייצרת מעין טקסי מעבר קטנים: למשל, היא מקפידה להפעיל מוזיקה מיד עם כניסתה לסטודיו. "זה עוזר לי לצאת מעולם אחד של הבית והילדה ולהיכנס לעולם השני, ואז אני לגמרי פה", היא אומרת.

איך זה לתפקד כאמנית וכאמא, שני תפקידים טוטאליים לגמרי?

"היה חשש איך שתי האנרגיות האלה יעבדו ביחד, אבל התברר שהן מאותו השורש: דחף. היצירה עבורי היא סוג של דחף שעובר דרך הגוף ולא דרך הראש; אני קודם כל עושה ואחר כך חושבת. יש אמנים שמגיעים לאמנות מתוך החלטה, מתוך רצון מודע, מתוך חינוך ואפילו מתוך פנטזיה של 'להיות אמן'. אצלי זו היתה אנרגיה מאוד חזקה שדחפה אותי לעשות את המהלך הזה, וגם הצורך להיות אמא נבע מהמקום הזה".

"The Swamp" (גרמניה, 2008). "זה בעצם נוף מנטלי. אין לי עניין בנוף. אני לא מתרגשת מעצים" צילום: יהודית סספורטס

היצירות שלך דווקא משדרות שהן מונעות מרציונליות.

"זו תמיד הדילמה אצלי. אני פשוט מתבוננת שעות בעוצמות של הדחף עם המון רפלקסיה. זאת אומרת, אני לא נותנת לדחף רק להוליך אותי. הוא מרתק אותי, זה מרגיש כאילו צונאמי עובר דרכי, ואז אני נעצרת מדי פעם להתבונן, להסיק מסקנות ולאפשר לתנועה הזאת לעבור דרכי".

נופים שבאים מבפנים

יצירתה של סספורטס השתנתה עם השנים במקביל לשינוי פנימי שעברה, שינוי שאפשר לכנות רוחני. השינוי הזה הוא פרי שנים רבות של מדיטציה, התבוננות והפיכת הרישום לכלי לחקירה פנימית. יצירתה הפכה למאופקת יותר, מינימליסטית, בשחור ולבן. היא שואבת את השראתה מנופים קיימים ומדומיינים, ואיתם מייצרת נופים פנימיים. לעתים הם באים לידי ביטוי ברישומים יחידים, ולעתים בסרט שמורכב ממאות פריימים שבתנועה אטית, חלומית, סוחף את הצופה פנימה ומייצר חוויה כמעט מיסטית. "התחלתי יותר ויותר להתעסק ברישומים, שהם כמו פורטרטים נפשיים", היא אומרת, "זה בעצם נוף מנטלי. אין לי עניין בנוף. אני לא מתרגשת מעצים. זה לחלוטין לא הסיפור. בשנים הראשונות ניסו לקשור אותי בגרמניה לרומנטיקה הגרמנית, וזה לא עבד".

בחלק מהרישומים יש קו מאוזן שחוזר על עצמו ויוצר חלוקה בין החלק העליון לחלק התחתון, "שדות תת־הכרתיים לעומת שדות מוכרים", כהגדרתה. הקו הזה חוזר בבירור בששת המסכים שמרכיבים את הסרט "GHARDY", שם המורכב מראשי התיבות של אחיה ואחיותיה (שיוצג בתערוכה ושייך לאוסף מוזיאון ישראל). לכל אחד מהם רשמה סספורטס נוף תודעתי. המסך היחיד שבו יש נוף שונה, ללא קו מבדיל, הוא זה של אחיה אבי, שנחטף ונרצח ב־1989 בזמן שירותו הצבאי.

העבודה GHARDI. נוף תודעתי שמייצג את האחים והאחיות צילום: אובה וולטר

סרט אחר שיוצג בתערוכה, "היער", מורכב מ־150 רישומים שנראים כנוף. מקורם בביצה שנמצאת בין המבורג להולדנבורג בגרמניה, שאליה היא נוסעת פעם בחודש כבר שמונה שנים. "אני עולה שם על סירת קאנו עם חוקר ביצות, במינוס 20 מעלות, מעמידה מצלמת וידיאו על חצובה, מצלמת, ומתבוננת על הביצה הזאת במשך שעות", היא אומרת. "זה תרגול של אי־עשייה, אבל את בעצם עושה. התחלתי להעלות את מפלס השעות שבהן אני כאילו לא עושה כלום - אני לא מייצרת, אבל אני מתרגלת נוכחות. בהתחלה איבדתי את הסבלנות אחרי עשר דקות. אחר כך הגעתי לשעתיים. העליתי את מפלס החוויה לעומת מפלס הייצור. ההשפעה של זה על היצירה, כמו גם התגובות שקיבלתי מבחוץ, פשוט הדהימו אותי. עוד ועוד מוזיאונים הגיעו כדי לסגור איתי על פרויקטים, תערוכות יחיד, אמרו לי 'קחי, תעבדי שנה וחצי על פרויקט, 16 חללים בכל המוזיאון'".

מה לדעתך הם ראו שם?

"אני חושבת שהצלחתי להעביר את האיכות של החוויה שאני עצמי חוויתי במקום. כשאני חוזרת לסטודיו מהנסיעה, אני כאילו מכניסה את עצמי למצב התודעתי שהייתי בו שם. אני מקרינה על הקיר את הסרט שצילמתי, ובמקביל רושמת שכבות על גבי שכבות מתוך הזיכרון וההתבוננות, ומתחילה ליצור את העולם הזה. כל הרישומים הם מאותו האזור, אפילו מאותה הזווית.

פרט מהמיצג "הנגר והתופרת" (2001), שזיכה את סספורטס בפרס גוטסדינר היוקרתי

"התוצאה היא עשר דקות של חוויה של מרחב שנושם נורא לאט, וכשאת חווה אותו יש לך מעין התרחבות פנימית כזו. בהתחלה הייתי בפחדים גדולים מי ייכנס לסרט כזה תובעני ולא ייצא תוך שנייה. השמחה הגדולה היתה שאנשים נשארו גם שעתיים ושלוש. את לא רק צופה בסרט וחווה משהו, אלא אחרי עשר דקות, אם את באמת מתבוננת בסרט, את תרגישי את זה שלידך והוא ירגיש את זה שלידו. פתאום מתחילה הזרימה הזאת בחלל, החשמל שזורם באנשים".

לעתים היא מערבת בעבודה מהסוג הזה, שכוללת שכבות של רישומים, קצת בדומה לחפירות ארכיאולוגיות, גם את האסיסטנטים. "יש חלק ברישום שלי שנקרא 'יד זרה': אני מביאה אדם נוסף, שיש לו תדר אחר וטמפרטורה אחרת, ומקרינה לו או לה את הרישום שלי - ואז הם רושמים אותו ביד שלהם, לא מעל הרישום שלי, מתוך התחשבות בשכבות הקודמות שיצרתי. אני כאילו מכניסה באופן מודע שכבת נטרול, מעין רוח רפאים שמייצרת אוורור במערכת".

בסדרה אחרת של 32 רישומים מאותה הביצה, שמוצגת על כַּן בסטודיו, מופיעה שוב ושוב צורה של אישון. רק לאחרונה היא שמה לב לכך. "הגילוי הזה מאוד ריגש אותי", היא אומרת, "כי גם כשאני מלמדת אני מדברת הרבה פעמים על כתמי קטרקט תודעתיים שנמצאים באישונים שלנו. לכל אדם יש את סך החוויות הרגשיות שהוא חווה בחיים, והן יוצרות סוג מסוים של קטרקט. הייתי קוראת להן צלקות, אבל צלקת היא דבר בלתי הפיך, ובהוראה מצאתי שאתה יכול לפתוח קטרקט לסטודנטים. אני עוזרת לסטודנט להגיע למצב ששנינו מזהים ביחד את הקטרקט האישי שלו. אתה רואה את הסימפטומים שלו בדפוסים של היתקעויות, איפה העבודה תקועה".

כשאתה יוצא מעצמך, משהו פשוט עובר

בכלל, הרישום הפך לאחד הכלים העיקריים שלה ביצירה ובהוראה, וכפי שזה נשמע, גם בריפוי. "זה כלי מדהים שבנוי מקווים ונייר", היא מפרטת. "הנייר הוא רק חלון למרחב גדול בהרבה, והקו הזה הוא רק קטע מתוך מערכת סבוכה ומורכבת יותר. רוב האנשים מאמינים שמה שהם לא רואים לא קיים, תפיסה מאוד מדעית, ויש דברים שאני רואה שקשה להסביר. למשל, השבוע עמדתי לצאת מהסטודיו בערב, ופתאום היתה לי תחושה מוזרה שאני צריכה לעצור, אף על פי שלא ראיתי כלום. זה לא היה פחד רגיל. עמדתי, הסתכלתי, ופתאום עבר שם מישהו שנראה מוזר. התקשרתי לאחי וביקשתי ממנו שיבוא".

העבודה How Long is Now צילום: אובה וולטר

הרישום הפך לאחד הכלים המרכזיים שלה בדרך לשינוי, ולא רק שלה. במקביל למדיטציה שהיא מתרגלת כבר 12 שנה, היא גם מלמדת ב"אקדמיה לחקר התודעה באירופה" שהקים בן זוגה. מלמדים שם מרצים שונים מכל העולם, ובהם הפילוסוף האמריקאי קן ווילבר, והסטודנטים הם אנשים בוגרים מכל תחומי החיים שמעוניינים "ללמוד יותר על האבולוציה של התודעה", כהגדרתה. סספורטס מלמדת שם רישום. במשך שבוע הם יושבים כל יום ורושמים במשך 12 שעות. מה עושים בזמן אינסופי שכזה? "בשלב הראשון כל אחד עסוק בשאלה איך זה נראה, השאלה הבסיסית של ילד, 'אמא, טוב? יפה?'", היא אומרת. "עם התרגול, ככל שאתה מקפיד על נוכחות וקשר בין היד, לעין, לאובייקט - נסגר מעגל, החשמל מתחיל לרוץ, ואת יכולה לרשום עוד ועוד.

"אני מלמדת שם איך לאתר ולממש את המתנה הבסיסית שקיבלת. אצלי זו היצירה. ככל שהיא ממומשת פחות, יהיה יותר לחץ ויותר ותסכול. אז אתה מתחיל לקחת אחריות, לשנות את המבט, לא להתמודד כל הזמן עם הסימפטומים של הלחץ ולהאשים את העולם בענייניך.

"ביצירה עצמה אני עוסקת באופן הכי עמוק באזורים הללו. לדוגמה, מה זה לרשום שמונה שעות בלי לקום מהכיסא. במובן הזה ברלין היתה מאוד דומיננטית עבורי. היא אפשרה לי שקט, להיכנס למצב שבו המשך הפעולה עלה ועלה, כאילו שהזמן נעלם, ונורא עניין אותי מה קורה שם. האיכות שהתגלתה לי ריתקה אותי. זה היה כמו סם ממכר, גיליתי שם מעיין של נביעה. זה גם מה שקורה לסטודנטים: ברגע שהם מפתחים את המודעות עולה המקוריות".

השיח הזה, שאפשר להגדיר אותו כניו־אייג'י, לא זר להם?

"בסופו של דבר זה מאוד מחובר לקרקע, כי ההרצאות והחומרים שאני מביאה הם על אמנות עכשווית, ולטוב ולרע, מה ששופטים בבתי הספר הוא התוצאה.

"בהוראה, חלק מהעניין הוא שהרבה פעמים סטודנט מנסה לפתור בעיה, ואני מנסה להסביר לו שלא כל הפתרונות יבואו ממנו. לפעמים הוא רק צריך להתפנות מתוך עצמו, לפנות מקום, שמשהו פשוט יעבור. אני יכולה להגיד שבשלב מוקדם יותר גם אני עסקתי בשאלה איך פותרים דברים. מה שיצא מכך זה שאת כל הזמן הופכת את הכל לבעיות. היום אני לא רצה לפתור בעיות, אלא זזה רגע ומאפשרת להן זרימה סימולטנית. לפעמים, ברצון לפתור אתה חונק דבר וחוסם את התנועה שלו. כמו שהרמב"ם אומר, וזו כתיבה שנוגעת בי ברמות מאוד עמוקות: המהות של הדברים זו תנועה. מה שלא יהיה - תזוז, כל הזמן תזוז. ותסמוך על האנרגיה הגדולה שתזוז איתך".

להעלות את החומרים התת־הכרתיים

הממד הביוגרפי משולב בכל האלמנטים בתערוכה. בין אם כקוד בשם עבודה כמו ב"GHARDY", ובין אם באופן גלוי כמו ב"אוהל". מדובר באובייקט מעץ שמזכיר צורה של אוהל וצמודות אליו פיסות עץ בגדלים שונים. "אבא שלי היקר היה נגר, ועבדתי איתו שנים", מספרת סספורטס. "יום אחד הוא בא לסטודיו ואמר 'את צריכה קירות', ואחת המתנות שקיבלתי ממנו ליום ההולדת היתה הקירות הניידים האלה, קירות נודדים שכאשר סוגרים אותם הם נראים כמו אוהל. גם בנגרייה היה לו מבנה כזה ועליו דוגמיות של סוגי עצים. אני הייתי מראה אותם ללקוחות ומסבירה על הדגמים".

לב התערוכה, לדברי סספורטס, הוא שני קירות ענק מלאים בחריצים המזכירים תרשים של גלי קול, ובעצם מתפקדים כקירות סאונד (כשאחיה גמליאל מלחין את המוזיקה). "אלה הסיסמוגרפים. במשך 15 שנה הקלטתי בבית את קולות בני המשפחה שלי בלי ידיעתם. מאז ההקלטות האלה מלוות אותי ואת היצירה שלי. כשאני מגיעה לסטודיו בברלין אני מדליקה את המחשב ומריצה את הפסקול כדימוי. ההקלטות האלה רצות כל הזמן, לא משנה מה אני עושה. הן גם נמצאות ברישומים שלי - הן הקווים שמופיעים כשכבה נוספת, דוגמית של פסקול משיחה, חומרי חיים שזורים. הבחירה בפסקול היא אקראית. בכל פעם שאני רואה גרף שקצת התחרפן, אני ניגשת להקשיב מה נאמר שם בסאונד. בכל פעם אני מגלה משהו אחר. למשל, ויכוח בין אמי לבין הטכנאי של מכונת הכביסה".

נוסף על הסרטים, הרישומים, הפסלים והסאונד, יש בתערוכה כמה אובייקטים לא מפוענחים, למשל עמודים שמתרוממים מהרצפה ועד התקרה, וחביות עשויות עץ שפזורות ברחבי התצוגה. המפתח לפענוחם, כמו גם להצבה כולה, נמצא בסרט המרכזי שמוקרן על קיר ענק שגודלו עשרה על שישה מטרים. הסרט עשוי בתלת־ממד, על סמך רישומים של סספורטס, והוא בעצם השתקפות של חלל התערוכה עצמו, אך גם ממקם את הצופה בנקודות מבט שונות ומציג את התערוכה כחלק ממכלול המוזיאון ומתוך מרחב גדול בהרבה, אולי אפילו על־זמני. כך אפשר לראות שהעמודים הם בעצם היסודות שעליהם נבנה המוזיאון, וחוצים אותו לכל אורכו. "הנרטיב של הסרט הוא שאת רואה את התערוכה מלמטה", אומרת סספורטס. "את כאילו יורדת עשרה ק"מ לבטן האדמה במוזיאון, ומעלה למעלה את המפלס של החומרים התת־הכרתיים של המקום".

זה נעשה בירושלים, ומדבר על המקום. נשמע שמדובר בעבודה פוליטית, מה שלא מאפיין אותך.

"כל הסרט מאוד מאוד פוליטי. פוליטיקה ופואטיקה. אני אדם לא פוליטי, ואני חושבת שיש המון פוליטיקה בעבודה. מבחינתי ההישג הוא שהכל ברמה המאוד פואטית, בשירה.

"אבל תקשיבי, במקום שיש אנרגיה לא פתורה והמון חלקים שלא עברו איחוי ואינטגרציה, הם ישפיעו חזק על פני השטח, לא יעזור כלום. את כאילו נמצאת במקום שהוא כל הזמן הר געש. המקום הזה, עד שהוא לא יעבור איחוי בכל המערכת, לא יפסיק להטריד אותך".