הפאנק מת, אבל עושה חיים: ניטים וקרם שניטים
35 שנה אחרי שמת בסן פרנסיסקו, הפאנק ייקבר ברוב פאר והדר בתערוכת האופנה השנתית של מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק
הפאנק מת בסן פרנסיסקו
ב־14 ביוני 1978 הסקס פיסטולז עלו על הבמה באולם ווינטרלנד בעיר. הסולן ג'וני רוטן, במראה שהפך לסמל - חולצת כפתורים לבנה משוחררת, וסט מעוטר בסיכות ביטחון ושיער כתום סתור - הודיע לקהל שהלהקה תנגן "שיר אחד, ורק אחד, כי אני מניאק עצלן". השיר הזה היה "No Fun", קאבר של הסטוג'ז, וחברי הלהקה טרחו להבהיר היטב שהם ממש לא נהנים: סיד וישס, חיוור ושדוף במכנסי עור שחורים נמוכים וללא חולצה, במראה ג'אנקי שהפך מושא לחיקוי לדורות של מוזיקאים - פרט בזעם על הגיטרה שלו כשהוא מנותק מהסביבה. בסוף השיר פנה רוטן אל הקהל, ואמר: "הרגשתם פעם כאילו עבדו עליכם? לילה טוב", ואז זרק את המיקרופון וירד מהבמה. ארבעה ימים אחר כך הלהקה הודיעה על פירוק.
הפאנק החל את דרכו בתחילת שנות השבעים באנגליה ובארצות הברית כתנועת נגד חברתית־כלכלית אותנטית, שבעטה בכל מוסכמה אפשרית. מאז הוא עבר גלגולים רבים שסופם, כסופה של כל בעיטה בממסד, הוא עיקור באמצעות הקפיטליזם, שהפך אותו לנעים ונוח לעיכול. כחלק מהתהליך הפכה גם האסתטיקה הייחודית של הפאנק לחלק בלתי נפרד של המיינסטרים התרבותי. את החותמת לכך יעניק מכון התלבושות של מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, שיפתח במאי הקרוב את "PUNK: Chaos to Couture" - תערוכה מקיפה שתוקדש לאופן שבו השפיע הפאנק על האופנה, ובעיקר על האופנה העילית, ותכלול מאות פריטים, ובהם דגמים מקוריים מאמצע שנות השבעים ועיצובים שהושפעו מהם.
לכאורה אין שני תחומים רחוקים זה מזה כמו עולם הקוטור השבע, העשיר והמתוכנן בקפידה, והאנרכיזם מלא הזעם הספונטני של הפנקיסטים הצעירים. אבל עולם האופנה העילית תמיד ידע לספוג לתוכו ולעבד את ההשפעות הנכונות מהרחוב - והפאנק תמיד ידע להיראות טוב. אפילו מלקולם מקלארן, האמרגן של הפיסטולז, הודה בעבר: "האופנה היתה הרבה יותר חשובה מהמוזיקה. פאנק היה הצליל של האופנה".
"הפאנק עירב בתוכו השפעות של תנועות אמנותיות כמו דאדא ופוסט־מודרניזם", אומר מנהל המטרופוליטן תומס קמפבל, "כך שזה הגיוני להציג אותו במוזיאון ולחשוף את ההשפעות הרחבות של התנועות האלה. הדיאלוג הזה, בין אמנות לאופנה, הוא מה שהופך את מכון התלבושות שלנו לייחודי".
התערוכה תוצג בשבעה חללים, שכל אחד מהם יוקדש לגיבור אחר של התקופה: מהמועדון הניו־יורקי האגדי CBGB, דרך חנות הבגדים המשפיעה של מקלארן והמעצבת ויויאן ווסטווד, שהיתה לאחד ממוקדי המפגש של הפנקיסטים בלונדון של שנות השבעים, ועד לסיד וישס, דבי הארי, ג'וני רוטן והקלאש - שכל אחד מהם מייצג אספקט אחר של אופנת הפאנק - DIY, גרפיטי, הרס ומיחזור, והאופן שבו הושפע מהם עולם האופנה בשנים האחרונות. במוזיאון מבטיחים שפע של דגמים מעוטרים בסיכות ביטחון, סכיני גילוח, מנעולים, שרשראות, מסמרים וניטים.
ערב ההשקה של התערוכה יהיה חלק ממסורת של המטרופוליטן, שעורך מדי אביב את ה־Met Ball - הערב החשוב ביותר בשנת האופנה, שמשיק תערוכות אופנה סופר־מתוקשרות. בשנתיים האחרונות הוקדשו התערוכות למעצב המחונן אלכסנדר מקווין (לאחר התאבדותו) ולמעצבות האיטלקיות אלזה סקיאפרלי ומיוצ'ה פראדה. שתי התערוכות הללו זכו להצלחה פנומנלית ומשכו מאות אלפי צעירים, שרבים מהם הגיעו למטרופוליטן לראשונה בחייהם. הבחירה בפאנק השנה מעידה שבמוזיאון מקווים לשוב ולשחזר את ההצלחה: את אירוע הפתיחה, בחסות ההוצאה לאור קונדה נסט (המוציאה לאור של "ווג"), ינהלו אנה ווינטור; ריקרדו טישי, המעצב של בית האופנה ז'יבנשי; השחקנית בעלת
המראה הגותי רוני מארה ("נערה עם קעקוע דרקון"); ולורן סנטו־דומינגו, אשת החברה והבעלים של האתר מודה אופרנדי.
אבל עם הפאנק כנראה אי אפשר לצאת נקי, וכבר כעת נשמעים קולות המפקפקים במהימנות התחקיר של המוזיאון ובמקורותיו. אלמנתו של מקלארן יאנג קים וחוקר הפאנק פול גורמן טוענים לטעויות מביכות בחלק מהמוצגים שכבר נחשפו בתצוגה המוקדמת. לדבריהם, חלק מהמוצגים שנחשפו מלווים בטקסט שכולל עובדות שגויות; מוצגים אחרים, לטענתם, אינם אותנטיים. "אני מודאגת מכך שההיסטוריה תוצג באופן שגוי", אומרת קים. "כתבתי בעבר למוזיאון והתרעתי על טעויות אפשריות. הם היו צריכים להתייעץ עם מלקולם עוד בחייו". גורמן אומר כי "האוצרים היו צריכים לנקוט אותן פרוצדורות אימוּת חמורות שהם נוקטים בדרך כלל". מנגד, במוזיאון טוענים להגנתם כי רק שיעור קטן מהמוצגים יהיו פרטי פאנק מקוריים, וכי רוב התערוכה תציג את השפעות הזרם.