ביקורת אלבום: ערן צור ואנסמבל מיתר
נגני אנסמבל מיתר מציגים צליל צלול, נקי מאוד ונעים לאוזן. החיבור שלהם עם קול הסטקטו הדרמטי של צור ועם הטקסטים שלו נשמע טבעי, לעתים כמו להאזין לדיוויד בואי מקריין את "פטר והזאב", מין מפגש עולמות שכזה.
ברוכים הבאים למסע הנוסטלגיה של ערן צור. רק לפני שלוש דקות ומשהו הוא איחד להופעות את כרמלה גרוס ואגנר, ועכשיו צלילה נוספת בחומרים ישנים ואהובים: אלבום שמציג את שיריו בעטיפה חדשה, בעיבודים קלאסיים - מלשון מוזיקה קלאסית. קהל היעד: חובבי שיריו ומי שרוצה להכיר גרסה עדינה שלו.
ערן צור ואנסמבל מיתר
דבר המבקר: שלוש שנים חלפו מאז "כל מה שאנושי", אלבום האולפן האחרון של צור, והוא מבלה אותן בהתענגות על הארכיון שלו, ששיריו חדרו יפה לזיכרון הקולקטיבי. הפעם הוא חובר לאנסמבל מיתר, שעמו שיתף פעולה בפסטיבל הפסנתר 2011, ומייצר עם המנצח והמעבד זיו קוז'וקרו טקסטורה חדשה לשיריו. נוסף על להיטים כמו "בלילות של ירח מלא" או "ערב ב' כסלו" ו"תמונה אימפרסיוניסטית", יש גם קאברים ל"נשל הנחש" של מאיר אריאל שהפך לסטנדרט של צור, וגם ל"ועם הזמן" המוכר בביצוע של אביב גפן. אז איך עובד החיבור הזה בין כלי מיתר לבין אחד הרוקיסטים הכי תיאטרליים שלנו? נגני אנסמבל מיתר מציגים צליל צלול, נקי מאוד ונעים לאוזן. החיבור שלהם עם קול הסטקטו הדרמטי
של צור ועם הטקסטים שלו נשמע טבעי, לעתים כמו להאזין לדיוויד בואי מקריין את "פטר והזאב", מין מפגש עולמות שכזה. לפעמים זה ביטלס, כמו "הוא והיא", ולפעמים זה קורס קצת: הזעקה "אני אוהב אותך" בסוף השיר "פרפרי תעתוע" נשמעת פתאום כאילו היא לקוחה ממחזמר צ'יזי בברודוויי. אבל כשהמטוטלת המוזיקלית נעה יותר לתחושה של הופעה קאמרית, אפילו אוונגרדית, כמו בפואמה הארוכה "בגדה בגדה", פתאום זה זורם ומאתגר את האוזן (התו השמיני, 65 דק').
שורה תחתונה: אלבום שעושה כבוד למוזיקה של צור, אבל יש מי שיירתעו מהדרמטיות הקלאסית פה ושם.
"סינמה" / אריק דוידוב. החצוצרן המוכשר, שמככב בשלל אלבומים ובהופעות ברחבי העולם, החליט להקדיש את אלבומו החמישי לנעימות של סרטים ידועים. גם כאלה משלנו, כמו "קזבלן", "השוטר אזולאי" ו"הלהקה", וגם יצירות מופת בינלאומיות כמו "הסנדק" או "זורבה היווני". ואפילו - לחובבי הז'אנר - נעימות של תוכניות ספורט אהובות, כמו "מבט ספורט" או "משחק השבת" (הוצאה עצמית, 52 דק').
