"אני מושפעת ממקורות היסטוריים. אפילו פרה־היסטוריים"
ענת גלברד, צורפת ומעצבת תיקים בעבודת יד מחומרים טבעיים
08:0609.01.13
מאז שהיא זוכרת את עצמה, ענת גלברד בחנה ופירקה כל מיני דברים. כשהיתה בת ארבע וחצי היא נהגה לשבת על המדרכה בסמוך לביתה ולשייף בידיה חרצני משמש עד שפערה בהם חור; אז, היא מספרת, היתה שולפת את השקד מבפנים, מציירת עליו בטושים נקודות ומורחת עליו לק שקוף "של אחותי הגדולה", וכשהיו בידיה די גוגואים משויפים היתה חורזת מהם שרשרות. כשבגרה קצת, נהגה להכין שרשרות של מחטי אורנים שמצאה ליד הבית שגדלה בו בירושלים. היא סיימה את לימודי הצורפות בבצלאל ב־1984, ואחר כך למדה עוד שבע שנים של לימודים לא פורמליים, מהן שלוש אצל צורף זקן שחזר לארץ אחרי 20 שנה בסין.
ענת גלברד בסטודיו. מעבדת חלק מהעורות בשומן של כלבי ים ולווייתנים צילום: תומי הרפז זה יותר מ־25 שנה שהיא מעצבת קולקציות תכשיטי זהב ייחודיות הנושאות את חתימת ידה המובהקת. התכשיטים עשויים זהב 22 קראט, שהיא מפיקה בעצמה מזהב 24 קראט. את חומר הגלם היא מתיכה בסטודיו שלה, מוסיפה לו חומרים, מערבבת וקובעת את צבעו - אדמדם יותר או צהבהב. "לא סתם אני עובדת עם 22 קראט", היא אומרת, "זה הקראט הגבוה ביותר שניתן לעיבוד, והכי קרוב לחומר הגולמי".
זה כמה שנים שבצד התכשיטים מעצבת גלברד גם תיקים, שבהם היא משלבת עבודת צורפות קפדנית. התיקים הראשונים שלה היו עשויים לבד, אבל היו פחות מסחריים, לדבריה, ובשלב כלשהו החליטה לחבר את הלבד עם חומרים נוספים כמו עור, כסף, אבני חן, חרוזים ונחושת. "זה פתח בפניי את האפשרות לשחזר את העבודות, והתחלתי להציג בתערוכות בחו"ל בעלות אוריינטציה מסחרית יותר". היום התיקים שלה עשויים עור בשילוב עבודות צורפות - וכמו המשיכה שלה לטוב ביותר בזהב, גם בתיקים היא עובדת עם עורות משובחים, כמו עורות קרוקודיל ויען. "יש לי נטייה לחומר גלם בסיסי מאוד: זהב, צמר, עור, כל סוג של מתכת, אבני חן, דברים גולמיים וטבעיים, לא סינתטיים. בכלל", היא מדגישה, "אני מושפעת מהדברים היותר אותנטיים, פחות מדברים עכשוויים אלא ממקורות היסטוריים, אפילו פרה־היסטוריים".
-
תיקים בעיצובה של גלברד. "יש פריטים שקשה לי לשחרר"|צילום: דימה וולרשטיין -
חוטי התפירה|צילום: תומי הרפז -
מכונת תפירה|צילום: תומי הרפז -
חומרי גלם של גלברד|צילום: תומי הרפז -
כלי העבודה של גלברד|צילום: תומי הרפז -
תיקים בעיצובה של גלברד|צילום: דימה וולרשטיין -
תיק של גלברד|צילום: דימה וולרשטיין
אבל, היא מודה, גם "עולם האופנה משפיע. אני צופה בתחזיות אופנה של העונות הבאות ואני מתייחסת לסקלת הצבעים, לסגנונות הלבוש. העיצובים שלי אולי לא מושפעים ישירות, אבל אני דואגת לכך שהפריטים יתאימו להופעה ולמראה העונתי, כי בעיניי תיק הוא חלק מקונספט. אני גם מקפידה ליצור קולקציות חורף וקיץ בתיאום עם עולם האופנה".
קולקציות התיקים שלה בנויות מאוסף של אלמנטים שעוצבו בקפידה. העיצוב, הממדים, היחס והדינמיקה ביניהם מתוכננים לפרטי פרטים. גם בחירת החומרים מוקפדת - אם אלה העורות (גלברד פוקדת האנגרים של עורות בכל העולם), החוטים (שזור, ארוג, טבעי, מצופה, משומן, לא משומן) או האבנים (למשל חרוזים מיוחדים שהביאה מאפריקה או אבני חן אמיתיות). "זו התרפיה הכי טובה שלי", היא מודה.
את החומרים האלה היא מעבדת בתשומת לב עצומה; חשוב לה שיראו את עבודת היד, את התפירה והתפרים. עלים מכסף היא יוצרת אחד אחד במכונה מיוחדת. חלק מהעורות היא מעבדת ומשמנת בשומן של כלבי ים ולווייתנים לקבלת מראה שונה, אחר. יש שהיא בוחרת להבליט דווקא את צדו הפנימי של העור, לא זה המיועד להיות החיצוני. לפעמים מתנוססת על התיק המוגמר אפילו החותמת של הפרה. שום דבר אינו במקרה.
הקפדנות היֶקית הזאת מחלחלת גם לסדר היום שלה, היא מספרת. "יש לי תוכנית עבודה ברורה של מתי אני גומרת כל תיק ומתי מוציאה את הכל. בתכשיטים זה שונה, כי מדובר בלקוחות פרטיים - הזמנות של פריטים יחידים שקל יותר לספק.
"התיקים והתכשיטים הם שני עולמות שמפרים זה את זה", היא מוסיפה. "התכשיטים נותנים השראה לתיקים, והתיקים פותחים אותי לכיוונים של חשיבה גדולה. כשעשיתי תכשיטים חשבתי בזהב ובגדלים מסוימים. היום אני חושבת גם בחומרים אחרים, בגדלים אחרים, וזה נותן לי יותר חופש מחשבה גם בתכשיטים".
התיקים שהיא והאסיסטנטית שלה יוצרות ב"בית המלאכה לתיקים שלי", כהגדרתה, נמכרים בארצות הברית ובאירופה, בין השאר במוזיאון ארט אנד דיזיין בניו יורק ובבוטיקים יוקרתיים באספן, דאלאס, סן טרופה וציריך. בארץ הם נמכרים רק במכירות מיוחדות שגלברד מקיימת פעמיים בשנה ללקוחותיה הקבועות, שמכירות את עבודותיה ומחכות להן (www.anat-gelbard.com). הדיאלוג עם הלקוחות חשוב לה, כמו הפידבקים שהיא מקבלת מהחנויות ברחבי העולם, שעוזרים לה להבין "איך דברים עובדים".
לא תמיד קל לה להיפרד מהדברים שהיא יוצרת. "עם השנים לומדים לשחרר. יש פריטים שקל יותר לשחרר ויש כאלה שפחות, בעיקר כשמדובר בקרוקודיל יפה. מכיוון שלא מדובר בקונפקציה, והכל בעבודת יד ומחומרים טבעיים - יוצא משהו משובח שלא תמיד אפשר לשחזר. אבל אני נפרדת, אין ברירה. יש לוח זמנים נוקשה, והתיקים חייבים להישלח".
