סיגלית לנדאו מציגה: ריח של משא ומתן עם החומר
האמנית סיגלית לנדאו, שייצגה את ישראל בביאנלה האחרונה בוונציה, מספרת על הריחות שמגדירים אותה
שעווה, מתכת ואש
הדונג שמוליד את הברונזה
סיגלית לנדאו. ריח מתוק צילום: אלדד קרין
כבר שנים שאני מכורה לריח של יציקות ברונזה: מתכת, חומצה, אש, ובעיקר שעווה ממוחזרת, חומה וכהה, שממנה עשויה תבנית היציקה. אדי השעווה מערבים חומר סינתטי עם דונג דבורים, ומסמלים אצלי לידה של צורות ומשא ומתן עם עצמי ועם הפסל. בעיניי זה ריח מתוק, אבל אפשר להתווכח על זה.
בישול צפון־אפריקאי
לגדול בשכונה של עולים
כזאטוטה גדלתי בקריית יובל, שכונת עולים בירושלים. כשהייתי נעלמת, אמא שלי הלכה לפי הריח: תמיד הגעתי לשכנות, שהיו מאכילות אותי תבשילים מטנג'יר ועד טריפולי ומחבקות אותי עד שהכחלתי. אמא שלי, לעומתן, הגיעה מרקע קולינרי של שימורים ואבקת ביצים. ריח לא היה לזה.
קוסקוס צילום: שאטרסטוק (Dan Peretz)
סוכריות דבש ומגזיני פורנו
חנות הממתקים של סבא
לסבא החמוד שלי היתה חנות קטנטנה ברחוב בורוכוב. שם הוא מכר עוגות שאפתה סבתי החורגת, ופלים שעברו מהעולם, סוכריות דבש, ובעיקר עיתונים שהגיעו ממזרח אירופה ומגזיני פורנו ריחניים. לי היה כיסא מיוחד בפינת הדלפק, והורשיתי לסדר על המדף סיגריות של פעם וגפרורים מסריחים.
סוכריות דבש צילום: שאטרסטוק (Valentina R)
בונבוניירות ובקליט
הדודות שלי
דמיינו תמהיל: ברנדי 777, בושם 4711, נפטלין, בונבוניירות נצחיות, ליפסטיק (על פיות שלא בורכו בשפתיים), טלפונים מבקליט עם פומית שהפכה לביוטופ ועוגות שזיפים נפלאות. בתוך כל זה הדודות שלי בישלו, ארגו גובלנים, סירקו את הפרנזים של השטיח, והתחננו בגרמנית שיבואו כבר וייקחו אותי.
טלפון חוגה צילום: איי אף פי
ניקוטין ומכונות כתיבה
סבא והרבעון הספרותי
לסבא שלי, מייסד הרבעון הספרותי "Jewish Quarterly", היה חדר עבודה פצפון עם תקרה אלכסונית, ספוג בריח של דיו, ספרים מאובקים, מכונת כתיבה מגורזת ועשרות שנות גלגול ועישון סיגריות בשרשרת. הייתי מסניפה את האצבעות הסגולות־מצהיבות שלו.
מכונת כתיבה צילום: shutterstock
חלב מרוכז ולינוליאום
הסנסואליזציה של התבונה
למשרד גבה־התקרה של אבא שלי, בבניין הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, היה ריח חמאתי ומרגיע: ספרים ישנים, לינוליאום מטופל באהבה, והמקטרת של העמית שלו במכון לקרימינולוגיה. במגירה האמצעית, הנעולה, של שולחן העבודה שלו היתה שפופרת של חלב מרוכז. הליקוק מסירופ גן העדן הזה - רק חצי כפית! - היה שיאו של הביקור בעבודה של אבא.
חלב מרוכז צילום: אוראל כהן
זיעה, דם ודבק פיות
על קצות האצבעות
אחרי שעתיים של חזרות במחול קלאסי, באפיסת כוחות ועל קצות האצבעות, חליצת נעלי הפוינט היתה תענוג משולב בסקרנות של מה־אמצא־שם־הפעם: הזיעה שלי, מעורבת בריח העור שממנו הוכנה הנעל, לפעמים קצת דם שמדביק את הגרביונים, ובעיקר הדבק שממנו עשויות נעליהן של פיות.
נעלי בלט צילום: שאטרסטוק (Stephen Orsillo)
עיסת נייר וברזל חתוך
כמו נוזל שלייתי
אחת העבודות שלי שאני הכי אוהבת היא פסל של אשה שיולדת את עצמה. פיסול בעיסת נייר לא מחזיק בלי ברזל בפנים; הקשה והרך לא הולכים אחד בלי השני. כל הזמן יש שם דיאלוג בין חומרים רכים וקשים: ריח הקורנפלור, הגלוטן ודבק הטפטים של עיסת הנייר, שנראית כמו נוזל שלייתי, וריח עשן האלקטרודות שעולה בעת חיתוך הברזל.
עבודה של סיגלית לנדאו, אישה מיילדת את עצמה (עיסת נייר)
